בס"ד
לאחי ורעי ה' עליהם יחיו.
הנה מתקרבים ובאים אנו ליום הדין ואימה וחרדה אוחזת בליבנו. כאשר מתחילים אנו לסכם את השנה שעברה עלינו ומתעמקים ומתבוננים בכל המאורעות השונים והמשונים אשר עברנו, שואלים את עצמנו איך נסכם את השנה הזו כשנה קשה או כשנה מרה, אך התשובה היא אחת מוחלטת אשר לא משאירה שום ספק או שאלה על ההחלטיות של התשובה, זוהי שנה מהשנים המיוחדים והטובים ביותר. ומדוע?.
בפרשת השבוע פרשת "כי תבוא" מובאים הקללות ואמרו חז"ל כששמעו בני ישראל את הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד בכל הקללות האלו והנה באמת לשמוע קללה זה דבר קשה מאוד, אך בזהר הקדוש מובא שכל קללה המובאית בתורה היא בעצם ברכה והשורש של כל הקללות הם ברכות.
וקשה איך קללה וצרה ובעיה היא ברכה, הרי מה קשה יותר מהתמודדויות עם דברים קשים ומרים אשר חווה האדם?.
אלא צריכים לדעת יסוד גדול, שכל מה שקורה לאדם וכל צרה וכל בעיה באים משני דברים או תיקון על גלגול הקודם או עונש ויסורים על חטא שחטא ואם כן, אם חווה האדם צרה ובעיה והיא תיקון על גלגול קודם, צריך האדם לשמוח שמחה מרובה משום שמשלים את נפשו ומשלם את חובתיו ואם הצרה והבעיה היא תשלום על חטא שחטא ודאי ישמח משום שפרה את חובו אשר חייב. ולכן כל צרה ובעיה שבאים לאדם ישמח בהם האדם משום שמקלים מנפשו ופורעים את חובותיו.
ורואים עד כמה הקב"ה משלם ומקפיד, מסופר בתורתנו הקדושה על ירמיה הנביא כאשר באו הכשדים להלחם בירושלים היה ירמיה הנביא אומר נבואות זעם, באו שרי המלך למלך ואמרו לו: ירמיה הנביא מרפה את הצבא ואת העם בנבואותיו. ציוה המלך להשליחו לבור מלא בטיט והשליכו את ירמיה וירמיה הנביא סבל שם סבל גדול והתחיל לשקוע בטיט, בסוף המלך חנן אותו ושלחו אנשים להוציאו מהבור אך רוב גופו כבר שקע בטיט, עמדו האנשים וחיפשו איך להוציאו, יצרו חבלים עם בגדים והשליכו לירמיה לתוך הבור וירמיה הנביא קשר את החבל על שכמו וכך משכו והוציאו אותו מהבור, הדבר כאב מאוד בגופו של ירמיה, הצטער ירמיה הנביא על הכאב הרב שנגרם לו בדרך הוצאתו מהבור, כששאל את השמים מדוע כך הוציאו אותו ולא בדרך יותר קלה ונוחה, ענו לו מן השמים: הסבתא שלך רחב כשבאו המרגלים לרגל את יריחו לא הורידה אותם מסולם מביתה אלא בחבלים ולכן אף נכדה ירמיה נענש שהוציאו אותו מהבור בחבלים. והנה רואים פה כמה הקב"ה מקפיד ומדקדק, רחב לא הייתה חייבת כלום למרגלים היא הייתה אשה מעם אחר ומסרה נפש וסיכנה את עצמה להציל את המרגלים, אך בכל אופן נתבעת היא מן השמים ונכדה ירמיה הנביא ברגעים הקשים והכואבים ביחד מושפל בכאב בשפל כזה.
לכן ידע האדם שעילת העילות וסיבת הסיבות בוחן כל דבר לעומקו וכל צער וכאב הבא לו יקבל אותו בשמחה, באמונה, באהבה מרובה. ולכן מסכמים אנו את השנה הזו בשמחה ובאהבה להקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו ועל החסד ועל הרחמים ומתפללים אנו ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים. ומרגישים אנו אהבה לה' ואהבת ה' אלינו "את אשר יאהב ה' יוכיח".
ויחזק האדם בנפשו יסוד גדול, מובא בגמרא שפעם אחת רבן גמליאל היה נוסע בים וראה אוניה אשר נוסעת לידו ורבי עקיבא בתוכה ופתאום באו גלים והאוניה של רבי עקיבא טבעה, כשעלה רבן גמליאל מן הים הצטער מאוד על אותו צדיק רבי עקיבא שטבע בים. אחרי זמן נכנס רבי עקיבא לבית מדרשו של רבן גמליאל והתחיל ללמוד ולשאול שאלות בהלכה, אמר לו רבן גמליאל: לפני זמן ראיתי את אונייתך תובעת בים, איך ניצלת?, ענה רבי עקיבא ואמר: אונייתי נשברה אך תפסתי בעץ מהאוניה וכל גל שבא התכופפתי עד שעבר ואחר כך התרוממתי כך עד שניצלתי.
והנה כל מילה שיוצאת מפי התנאים הקדושים לימוד גדול יש בה, מדוע רבי עקיבא הרחיב בדיבורו ורבי עקיבא היה ידוע שהקפיד בכל תג ותג ולא הוציא שום דבר לבטלה מפיו?. אלא רבי עקיבא בא ללמדנו יסוד גדול, כאשר האדם עומד בפתח של ים סוער ודבר זה עובר על כל אדם בחייו או יעבור עוד על כל אדם בחיים, צריך האדם ללמוד מעצתו של רבי עקיבא, אל תראה את כל הסערה שבים כמקשה אחת פירוש אל תראה את הבעיות שבאות עליך אפילו אם מרובות כבעיה אחת, אלא תיקח כל גל פירוש כל בעיה לעצמה, תלמד לבודד את הבעיות ואת ההתמודדויות כל התמודדות היא עולם לשעצמו ולא כבעיה אחת גדולה. וכאשר רואה האדם כל בעיה לעצמה קל לו ונוח לו לעבור את כל הסערה הגדולה בים.
אך לא לשכוח את היסוד הגדול, "עץ חיים היא למחזיקים בה", העץ שהחזיק רבי עקיבא ביד שעזר לו להנצל שזו התורה הקדושה "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי".
ולכן השורש של כל הקללות ברכות הם כי מזככים ומטהרים ומקרבים את האדם לאבינו שבשבמים.
בסיום השנה הזו מרגישים אנו קרובים להקב"ה יותר ובע"ה ביום רביעי בשיעור בישיבה הקדושה נרחיב יותר בדברים הקשורים למהות ולהמשך הדרך של קהילתנו הקדושה שובה ישראל.
ביום רביעי בשמחה מרובה, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, נהיה בהיכל הישיבה באשדוד כאיש אחד בלב אחד.
ונזכה לעשות רצון אבינו שבשמים.
לאחי ורעי ה' עליהם יחיו.
הנה מתקרבים ובאים אנו ליום הדין ואימה וחרדה אוחזת בליבנו. כאשר מתחילים אנו לסכם את השנה שעברה עלינו ומתעמקים ומתבוננים בכל המאורעות השונים והמשונים אשר עברנו, שואלים את עצמנו איך נסכם את השנה הזו כשנה קשה או כשנה מרה, אך התשובה היא אחת מוחלטת אשר לא משאירה שום ספק או שאלה על ההחלטיות של התשובה, זוהי שנה מהשנים המיוחדים והטובים ביותר. ומדוע?.
בפרשת השבוע פרשת "כי תבוא" מובאים הקללות ואמרו חז"ל כששמעו בני ישראל את הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד בכל הקללות האלו והנה באמת לשמוע קללה זה דבר קשה מאוד, אך בזהר הקדוש מובא שכל קללה המובאית בתורה היא בעצם ברכה והשורש של כל הקללות הם ברכות.
וקשה איך קללה וצרה ובעיה היא ברכה, הרי מה קשה יותר מהתמודדויות עם דברים קשים ומרים אשר חווה האדם?.
אלא צריכים לדעת יסוד גדול, שכל מה שקורה לאדם וכל צרה וכל בעיה באים משני דברים או תיקון על גלגול הקודם או עונש ויסורים על חטא שחטא ואם כן, אם חווה האדם צרה ובעיה והיא תיקון על גלגול קודם, צריך האדם לשמוח שמחה מרובה משום שמשלים את נפשו ומשלם את חובתיו ואם הצרה והבעיה היא תשלום על חטא שחטא ודאי ישמח משום שפרה את חובו אשר חייב. ולכן כל צרה ובעיה שבאים לאדם ישמח בהם האדם משום שמקלים מנפשו ופורעים את חובותיו.
ורואים עד כמה הקב"ה משלם ומקפיד, מסופר בתורתנו הקדושה על ירמיה הנביא כאשר באו הכשדים להלחם בירושלים היה ירמיה הנביא אומר נבואות זעם, באו שרי המלך למלך ואמרו לו: ירמיה הנביא מרפה את הצבא ואת העם בנבואותיו. ציוה המלך להשליחו לבור מלא בטיט והשליכו את ירמיה וירמיה הנביא סבל שם סבל גדול והתחיל לשקוע בטיט, בסוף המלך חנן אותו ושלחו אנשים להוציאו מהבור אך רוב גופו כבר שקע בטיט, עמדו האנשים וחיפשו איך להוציאו, יצרו חבלים עם בגדים והשליכו לירמיה לתוך הבור וירמיה הנביא קשר את החבל על שכמו וכך משכו והוציאו אותו מהבור, הדבר כאב מאוד בגופו של ירמיה, הצטער ירמיה הנביא על הכאב הרב שנגרם לו בדרך הוצאתו מהבור, כששאל את השמים מדוע כך הוציאו אותו ולא בדרך יותר קלה ונוחה, ענו לו מן השמים: הסבתא שלך רחב כשבאו המרגלים לרגל את יריחו לא הורידה אותם מסולם מביתה אלא בחבלים ולכן אף נכדה ירמיה נענש שהוציאו אותו מהבור בחבלים. והנה רואים פה כמה הקב"ה מקפיד ומדקדק, רחב לא הייתה חייבת כלום למרגלים היא הייתה אשה מעם אחר ומסרה נפש וסיכנה את עצמה להציל את המרגלים, אך בכל אופן נתבעת היא מן השמים ונכדה ירמיה הנביא ברגעים הקשים והכואבים ביחד מושפל בכאב בשפל כזה.
לכן ידע האדם שעילת העילות וסיבת הסיבות בוחן כל דבר לעומקו וכל צער וכאב הבא לו יקבל אותו בשמחה, באמונה, באהבה מרובה. ולכן מסכמים אנו את השנה הזו בשמחה ובאהבה להקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו ועל החסד ועל הרחמים ומתפללים אנו ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים. ומרגישים אנו אהבה לה' ואהבת ה' אלינו "את אשר יאהב ה' יוכיח".
ויחזק האדם בנפשו יסוד גדול, מובא בגמרא שפעם אחת רבן גמליאל היה נוסע בים וראה אוניה אשר נוסעת לידו ורבי עקיבא בתוכה ופתאום באו גלים והאוניה של רבי עקיבא טבעה, כשעלה רבן גמליאל מן הים הצטער מאוד על אותו צדיק רבי עקיבא שטבע בים. אחרי זמן נכנס רבי עקיבא לבית מדרשו של רבן גמליאל והתחיל ללמוד ולשאול שאלות בהלכה, אמר לו רבן גמליאל: לפני זמן ראיתי את אונייתך תובעת בים, איך ניצלת?, ענה רבי עקיבא ואמר: אונייתי נשברה אך תפסתי בעץ מהאוניה וכל גל שבא התכופפתי עד שעבר ואחר כך התרוממתי כך עד שניצלתי.
והנה כל מילה שיוצאת מפי התנאים הקדושים לימוד גדול יש בה, מדוע רבי עקיבא הרחיב בדיבורו ורבי עקיבא היה ידוע שהקפיד בכל תג ותג ולא הוציא שום דבר לבטלה מפיו?. אלא רבי עקיבא בא ללמדנו יסוד גדול, כאשר האדם עומד בפתח של ים סוער ודבר זה עובר על כל אדם בחייו או יעבור עוד על כל אדם בחיים, צריך האדם ללמוד מעצתו של רבי עקיבא, אל תראה את כל הסערה שבים כמקשה אחת פירוש אל תראה את הבעיות שבאות עליך אפילו אם מרובות כבעיה אחת, אלא תיקח כל גל פירוש כל בעיה לעצמה, תלמד לבודד את הבעיות ואת ההתמודדויות כל התמודדות היא עולם לשעצמו ולא כבעיה אחת גדולה. וכאשר רואה האדם כל בעיה לעצמה קל לו ונוח לו לעבור את כל הסערה הגדולה בים.
אך לא לשכוח את היסוד הגדול, "עץ חיים היא למחזיקים בה", העץ שהחזיק רבי עקיבא ביד שעזר לו להנצל שזו התורה הקדושה "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי".
ולכן השורש של כל הקללות ברכות הם כי מזככים ומטהרים ומקרבים את האדם לאבינו שבשבמים.
בסיום השנה הזו מרגישים אנו קרובים להקב"ה יותר ובע"ה ביום רביעי בשיעור בישיבה הקדושה נרחיב יותר בדברים הקשורים למהות ולהמשך הדרך של קהילתנו הקדושה שובה ישראל.
ביום רביעי בשמחה מרובה, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, נהיה בהיכל הישיבה באשדוד כאיש אחד בלב אחד.
ונזכה לעשות רצון אבינו שבשמים.
No comments:
Post a Comment