Saturday, August 31, 2013

רבי חיים פינטו הגדול זיע"א שהיום חל יום ההילולא של הצדיק - להשתדל כולם להדליק נר לעילוי נשמת הצדיק ולהתפלל על עצמו ומשפחתו לשנה טובה ומבורכת, ולבקש ולהתפלל בעד מורנו ורבנו האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א ובני ביתו!

בס"ד

שמחה ועליצות גדשו את ליבו של רבינו שלמה פינטו זיע"א, בעת היוולד בנו הרך לעת זקנתו, זמן רב המתין לקורטוב של נחת, מן היום בו נפטרו עליו בנו ואשת עלומיו, עברו עליו טלטולים קשים, ושנים רבות לא ראה מנוחה שלימה אפילו יום אחד, רק לאחר שזכה לשאת לאשה את הצדקת מרת שמחה, אחות הצדיק רבינו כליפא מלכא, החל לחוש שלווה בנפשו, ובצפיה דרוכה המתין לזרע של קיימא, לפיכך, כאשר נולד בנו הרך, גאו בתוכו רגשות השמחה, ושירות ותשבחות לבורא עולם פרצו מפיו הטהור.

אך, כאשר הבחין באור היקרות הבוקע מתווי פניו של הפעוט, הבין מיד כי נשמה גבוהה שוכנת בקרבו, ורגשותיו געשו בכפל כפלים, שפתיו התעטו בשחוק של קדושה, ובהתרוממות הרוח החל לפייט הלל וזמרה, להודות לצור העולמים, על נסיו ונפלאותיו שלא כלו מעמו.

גיסו הגדול - רבי כליפא, ששהה בקרבתו, נסחף עימו לאוירת השמחה, ומאחר שתחתונים עלזו, ששו עליונים, והשפיעו להם רוח הקודש...

משחש רבי כליפא בכך, נשא עיניו הרוחניות, ושוטט בעולמות העליונים אילך ואילך, עלה והתעלה, והנה קלטו חושיו קול רעש גדול בישיבה של מעלה, שאל רשות, וביקש לדעת מה זה, ועל מה זה?

ויענו לו: עתה עלתה נשמה גבוהה ביותר מהעולם השפל, נשמת רבי חיים בן עטר נסתלקה ממקום מושבה בירושלים עיר הקודש, וכל נשמות הצדיקים אצים רצים לשמוע את דרשתו.

מששמע זאת רבי כליפא, מיד ננער, וקרא בקול גדול לגיסו הצדיק: קרא את שם בנך חיים! זה עתה, נפטר בירושלים בן דודי רבי חיים בן עטר, וזו העת המסוגלת לקרוא את הרך הנולד בשמו, למען תשכון בו נשמתו הגדולה, בבחינת "וזרח השמש ובא השמש".

רבי שלמה שמע בקול גיסו, ובעת הכנסתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו, קרא את שם בנו הנולד לו: חיים, על שם רבינו חיים בם עטר - "האור החיים" הקדוש, דוד אשתו.

הבה נהלך קימעא במשעולי מעשי הצדקה וחסד שפעל ונבחין בכל האמור.

מנהג קדוש היה לרבי חיים - איסוף כספי צדקה, סדר יומו העמוס לעיפה, מצא לו זמן קבוע מדי שבוע לאסוף כספי צדקה מאנשי עירו, כאשר צדקה מאנשי עירו, את הכסף שאסף היה מחלק בקפידה לעניי העיר, כאשר כל אחד קיבל את מנת חלקו המגיעה לו לפי השערת רבי חיים, אודות מנהג זה קבלנו גם עדות בכתב, בתוך דברי ההספד שנשא עליו רבי מימון בוחבוט ונדפסו מיוחד, וכך כתב שם בפתיחה: "היה הולך בכל שבוע לדפוק על דלתי נדיבי עמים, לגבות צדקה לעניים, עיניו תמיד חסו על אלמנות ויתומים".

מתחילה נהג לכתת רגליו ברחובות העיר, לסובב אילך ואילך, לקבץ פרוטה לפרוטה, אך כאשר הזקין וההליכה קשתה עליו, קבע לו מקום מיוחד באחד השווקים המרכזים, בפינת השוק הציב כסא, ישב עליו מנת זמן קצובה, כאשר אנשי העיר עוברים בסך ומטילים מעות צדקה לכיסו, בשמש ובחום, בחורף ובקור, ישב על כסאו באותה פינה, זיכה את בני עירו במצות הצדקה, וחנן את עניי עירו במעט אוכל להשיב נפשם.

מעשה מענין מסופר אודות מנהגו זה: בזמן מן הזמנים, משל בעיר שר, שמנהגו היה לאכול עופות שנשחטו כשחיטת היהודים, כל אימת שחשקה נפשו במעדני עופות, נאלצו עבדיו לרדת לרחוב היהודים, לחפש את השוחט, ולבקשנו שישחט בסכינו את תרנגולותיו של השר.

ויהי היום, ושר העיר הזמין את חבר מרעיו למסיבה גדולה בביתו, השר טרח לערוך סעודה כיד המלך, סוגים שונים של מאפים ומגדנות, מיני מרקחת ומשקאות, והעיקר, כמובן, תרנגולות מפוטמות, אותן סבר לשלוח שלחיטה כמה שעות לפני הסעודה.

בצהרי היום שלח את עבדיו עם לול שלם של תרנגולות מקרקרות לשוק היהודים, לחפש את השוחט שישחטם עבורו כהרגלו, העבדים יצאו דחופים ומבוהלים בפקודת השר, והעיר מוגאדור רעשה מקול התרנגולות המובלות לשחיטה.

בהגיעם לפינת השוק, מקום מושבו של רבי חיים, לא שמו ליבם לאיש היושב שם, ובבהילות מרוצתם הפילוהו מכסאו והמשיכו בדרכם, רבי חיים הבליג על עלבונו, ולאחר שעברו, קם בקושי, החזיר את כסאו למקומו, והמשיך במלאכת הקדש של איסוף כספי צדקה למען העניים.

עד מהרה הגיעו המשרתים למקום מושבו של השוחט, וביקשוהו שישחט עבור השר את תרנגולותיו, השוחט הביט אל הלול, וסירב.

ומדוע? שאלו המשרתים - הרי תמיד הינך ממלא את בקשתינו בשמחה?

במקום להשיב, הצביע השוחט על התרנגולות שהיו מוטלות מתות בתוך הלול...

המשרתים נבהלו, כיצד קרה הדבר? שאלו זה את זה, הרי עד לפני רגעים מספר המו קולותיהם והחרישו את אוזנינו?

בלית ברירה חזרו המשרתים אל השר עם לול התרנגולות המתות, וסיפרו לו את אשר ארע.

הלה רתח מזעם, וצעק על עבדיו: כיצד יתכן הדבר? הרי שלחתי עמכם תרנגולות בריאות ומפוטמות, ואייך מתו כולם בבת אחת? בודאי קרה איזה מאורע בדרך שגרם לתופעה המשונה - קבע!

המשרתים רעדו מפחד, כפפו ראשיהם, וטענו, שלפי מיטב ידיעתם לא ארע דבר יוצא דופן.

אולם השר לא ויתר, הן לא יתכן שסתם כך קרה דבר כל כך משונה, לאחר מסכת איומים שפרצה מפיו, העיז אחד המשרתים, וסינן מפיו: אולי הדבר קרה בגלל הזקן היהודי!

זקן יהודי? תמה השר, כיצד הוא שייך לענין זה? ןמי הוא אותו זקן?

כאשר רצנו לרחוב היהודים, לא שמנו לב, ובדרכנו הפלנו זקן יהודי שישב על כסאו בפינת השוק, אמר המשרת.

אייך היה תאר את מראהו, את הדרת פניו ואת מלבושו.

אוי ואבוי! זעק השר, הרי זה הצדיק רבי חיים פינטו רבם של היהודים, בודאי בגלל הקפדתו מתו העופות! חושו מהר לשוק היהודים, בקשו את סליחתו, והביאוהו בכבוד מלאכים לביתי, פקד עליהם!

כחץ מקשת רצו המשרתים לרחוב היהודים, שם פגשו את רבי חיים יושב על כסאו, בקשו את מחילתו, ונשאוהו כל כסאו לבית השר, בהגיעו, פנה אליו השר בתחנונים: אנא! רחם עלי, הערב מתוכננת לי מסיבה גדולה עם רעי, ואייך תראה המסיבה ללא מעדני העופות שרציתי להכין עבורם, הלא אהיה בעיניהם ללעג וקלס בבקשה ממך, עשה למעני ככל שביכולתך, כדי שלא אבוש ואכלם, סיים דבריו.

לאחר הפצרות רבות, נענה רבי חיים לבקשתו, וביקש שיראה לו את התרנגולות המתות, השר לקח אותו לחצר ביתו, שם ראה לו את פגרי התרנגולות, רבי חיים ניגש לערימת הפגרים, הרים את מטהו, ובקצהו נגע בהם, לפתע, לעיניהם הנדהמות של כל הנוכחים, החלו התרנגולות לקרקר, לעופף ולקפץ, כאילו לא קרה להם דבר!

השר ביקש את סליחתו של רבי חיים, והחליט בליבו להוציא להורג את עבדיו על שפגעו בכבודו של רבי חיים, אולם רבי חיים לא הסכים לכך, ואמר לו: אל תיגע בהם לרעה, אלא צוה אליהם, שמכאן ואילך יזהרו בכבודם של היהודים, השר שמע בקולו, ומכאן ואילך צעדו עבדיו במנוחה ברחובות היהודים.

זכות הצדיק תעמוד עם כל יוצאי חלציו לבריאות רפואה שלמה ושיעלו מעלה מעלה, וזכותו תשמור ותגן על כל עם ישראל ובזכותו נכתב ונכתב לשנה טובה ומבורכת!

(כתר קדושה - תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו)

שבוע טוב ומבורך!

Friday, August 30, 2013

דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א על פרשת השבוע: פרשת נצבים - וילך!

בס"ד

"אתם נצבים היום כולכם...כל איש ישראל"

דרשו חז"ל: שכל ישראל ניצבו באחדות ובשלום, כל איש ישראל - כאיש אחד בלב אחד, מובא בספרים הקדושים שכל אדם צריך לעמול כדי לקנות לעצמו את מעלת ומידת השלום, שהיא מעלה גדולה עד למאוד, שאדם אוכל פירותיה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכבר אמר דוד המלך (תהלים כח, יד): "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", דהיינו, שהברכה שהקב"ה מברך את עם ישראל, שיהיה שלום מוטל ביניהם, ואם כן, ודאי שהשגת השלום הוא יסוד גדול להגיע לעליה ברוחניות, וטעם הדבר: כיוון שעל ידי השלום, יכול האדם להגיע להישגים והצלחות נפלאות, בגשמיות ורוחניות, וכאשר השלום נעדר, אנו עסוקים על העת במחלוקות ובמלחמות, אשר מסיטות אותנו מתפקידנו ומטרתנו, נמצא, שכל המחלוקות הם מעצת ורצון היצר הרע, בכדי שהאדם לא ימלא את ראשו בעיקר, אלא יתעסק במחלוקת וספיחיה שהם טפלים.

לכן, אין גבול ושיעור למעלת השלום, כי כאשר אדם נמצא בשלום עם הסובבים אותו, יש לו את הזמן והיכולת להתמקד בעיקר ולעשות את תפקידו.

וצריך לדעת יסוד נפלא: שקודם שאדם יעשה שלום עם הסובבים אותו, יש לו לעשות שלום עם עצמו, כיון שפעמים רבות יש לאדם מחלוקת בתוככי עצמו, הנובעת מצד הרצונות והדחפים המנוגדים שמתרחשים בנפשו, שמצד אחד הוא נמשך לעשיית טוב, ומאידך לעשיית רע, והמחלוקת הפנימית שבנפש האדם כמו גם חוסר ההצלחה שנלווה אליה, יכולים להדמות בעיניו כביכול כמחלוקת שלו עם הסובבים אותו, וטעות זו גורמת להרבה בני אדם לתלות את חוסר ההצלחה בסובבים אותם והנלווים אליהם, לכן, ראשית כל, יש לאדם לעשות שלום בתוככי נפשו, לדעת את הכוחות הפועלים בה ולהשליט את הטוב על הרע, לאחר מכן, יפנה לבנות את יחד עם כל הסובבים אותו ויראה הצלחה!

בגודל מעלת השלום שנינו במסכת אבות (פרק א) הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וביאר הקדוש רבי אליעזר אזכרי זצ"ל (בספר חרדים סוף פרק ח): שכשם שבעולם הזה ישנם בתי מדרש, כך בעולם האמת ישנם בתי מדרש, ובראשם עומדים אבות העולם וצדיקי הדורות, וכך גם לאהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ישנו בית מדרש, שאליו מתקבצים ובאים כל מי שהלך בדרכו של אהרון הכהן - דרך האחווה והשלום, וזה מה שייעץ לנו הלל הזקן: כיון שמעלת השלום כל כך גבוהה, לכן הוי מתלמידיו של אהרון, ללכת בדרך השלום ולרדוף אחריה, כיון שבזאת תקנה לעצמך חלק רוחני נצחי, להיות בעולם הבא, מיושבי בית המדרש של אהרון הכהן, אמרו חז"ל (ברכות נו, ב): הרואה קדירה (סיר) בחלום יצפה לשלום, וביאר הגאון מוילנא (קול אליהו ברכות): שכידוע האש והמים הם שתי טבעים מנוגדים זה לזה ואין להם קיום ואחדות כלל באופן טבעי, אך באמצעות הקדירה שמפרידה בין האש והמים בצורה נכונה, ניתן להפיק תועלת רבה לאדם, על ידי הקדירה ניתן לקרב את שתי הלוחמים הללו, המנוגדים זה לזה ומרוחקים זה מזה, ו יחדיו להביא ברכה ותועלת, לכן ראיית הקדירה בחלום מרמזת על השלום.

הרי, שעל ידי השלום ניתן לחבר בין שני דברים מנוגדים, ואפילו להביא לשלמות והתאמה ביניהם, כלל ידוע הוא אצל חוקרי המדע, שפעמים רבות דבר חדש נוצר, רק על ידי חיבור בין שני דברים מנוגדים זה לזה, ומהחיבור הניגודי נוצר דבר שלישי חדש, אבל ללא החיבור ועשיית השלום בין שתי הדברים המנוגדים לא יצא דבר, כך כשנתבונן בצורת ההליכה הטבעית נראה, שכאשר האדם עוקר את רגלו הימנית לצעוד קדימה, הרגל השמאלית נותרת עדין נטועה חזק במקומה ואינה משתתפת בהליכה, ורק כאשר הרגל הימנית הונחה על הקרקע, עוקר האדם את רגלו השמאלית לצעוד, ואז הרגל הימנית נותרת מנוגדת לרגל השמאלית, אך רק כך תתאפשר הליכת האדם, אם ירצה האדם ללכת בו זמנית בשתי רגליו הוא יפול מיד, ועל ידי החיבור והשלום בין שתי הניגודים יחדיו, מצליח הוא בדרכו.

בימי חודש אלול, ימים של חיפוש ובדיקה, יש להתאמץ לחזק את מעלת השלום, בין אדם למקום, ובין איש ורעהו, ומתוך השלום בין הניגודים יהיה ניתן להגיע לשלימות האמיתית!

(חזון יאשיהו על התורה - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

שבת שלום ומבורך!


Thursday, August 29, 2013

הציצית שומרת את האדם מכל רע - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א:

בס"ד

ידועים דברי הנועם אלימלך פרשת נח: בכל דור ודור יש שורש מצווה מיוחדת מכל המצוות, למשל בדור הזה יש צורך לתקן מצוות ציצית יותר משאר המצוות!

וחשבנו בדעתינו להקשות קושייה, כאשר תמר בקשה עירבון מיהודה, בקשה את הפתילים שהם הציצית, וחשבנו להקשות מדוע ביקשה דווקא את הציצית כערבון? מדוע לא ביקשה דבר אחר? אלא חשבנו לפרש ולומר: הגמרא במסכת מנחות נד' מספרת: מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש אישה לא טובה במקום רחוק שנוטלת ארבע מאות זהובים על שכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן, כשהגיע זמנו, הלך וישב על פתח ביתה, נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא ויושב על הפתח, אמרה לה: יכנס, נכנס, הציעה לו שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב, ועלתה ואף הוא עלה וכו', רגע לפני העבירה, נשמטו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו, נשמט וישב על גבי הקרקע ואף היא נשמטה על הקרקע, עמדה ונשבעה שאינה מניחה אותו לצאת מביתה עד שיאמר לה אם הוא ראה בה איזה שהוא מום, אמר לה: העובדה שלא ראיתי אישה יפה כמותך, אלא שמצווה אחת ציווה אלוקינו וציצית שמה וכו', אמרה לו איני מניחה אותך עד שתאמר לי מה שימך ושם עירך? ומה שם רבך? ושם בית מדרשך שבו אתה לומד תורה? כתב ונתן לה בידה, עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות, שליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותם הצעות, ובאה לבית מדרשו של רבי חייא ואמרה לו: רבי צוו עלי ויעשו אותי גיורת, ועל פי דברי הגמרא הזו יובן מדוע תמר ביקשה מיהודה את הפתילים שהם הציצית, כי היא פחדה שמה יטפחו על פניו וירחיקו אותו ממנה ולא תזכה ללדת ילדים מיהודה, אשר ממנה ימצא מלך המשיח.

רואים אנו כוחה של מצוות ציצית, שמצילה אותנו מכל רע, והמקפיד על הציצית כוחה מגן עליו, וידוע ששאול המלך רדף בכל כוחו את דוד המלך וניסה להורגו בכל מקום, באחד הימים, נכנס שאול למערה, לעשות את צרכיו, דוד המלך היה בתוך המערה, ובא בהצנע, וחתך את טליתו, את הציצית של שאול המלך, ומובא בילקוט: שאמר ה' לדוד מה ההבדל בין קוטע ציצית וקוטע ראש! חשבנו להקשות וודאי יש הבדל גדול בין הקוטע ציצית לקוטע ראש, אם כך מה הקשר בין הדברים? אלא יובן, שורש כל המצוות נמצא במצוות ציצית, ואם קוטעים אותה כקוטעים ראשו של אדם, שמאותו הרגע אין חיים לאדם!

(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!

אין דבר העומד בפני תפילה מעומק הלב - דבר תורה יומי מפי מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".

ומשה רבנו מונה את כל המעמדות בעם ישראל מראשי העם עד שואבי המים.

וקשה מדוע משה רבנו הולך ומונה את כל המעמדות והאנשים בבני ישראל וכי זמנו של משה רבנו מיותר?, הרי זמן זה היה ימים לפני פטירתו, ימים קדושים, ימים של התבוננות, ימים של הסתכלות על החיים, על העבר, על העתיד ומדוע משה לא קרא וביקש שכולם יגיעו לפניו בלי למנות את סוג מעמדות האנשים?.

ועוד קשה"נצבים", בכל פעם שמובא בתורה, מסמל על אנשים רשעים כדתן ואבירם או אנשים לא הגונים ומדוע פה משה רבנו כך קורא לבני ישראל "ניצבים", שזה לשון הנאמרת על רשעים?. אלא אפשר לפרש ולאמר יסוד גדול, הנה אנו עומדים אור ליום חמישי יום שבקהילת קודש שובה ישראל קיבלנו על עצמנו יום תענית ותפילה ותחינה להקב"ה, ערב ההילולא של הסבא הקדוש רבנו חיים פינטו הגדול זצוק"ל ויודעים אנו שאין דבר העומד בפני התפילה ובכח התפילה לשבר רקיעים ולמתק את הדינים ולשנות גזרות רעות להופכם לגזרות טובות.

והנה כשנתבונן על בני ישראל כשהיו במדבר, הקב"ה גזר גזרה, לאחר שהביאו את דיבת הארץ רעה, שכל הדור ההוא ימות במדבר וכך מובא בתוספות :(במסכת בבא בתרא) שכל ליל תשעה באב כל דור המדבר היו חופרים קברים לעצמם ובליל תשעה באב שוכבים בקבר וכל שנה כחמש עשרה אלף איש היו מתים ולא קמים מהקבר בליל תשעה באב, מי שלא היה קם כל הקהל היו מכסים את בורו ושם הייתה קבורתו. וכך במשך ארבעים שנה, חמש עשרה אלף מדור המדבר היו מתים בקבר אשר כרעו לעצמם בליל תשעה באב, אך בשנה האחרונה שאף בה היו צריכים למות חמש עשרה אלף יהודים בליל תשעה באב לא מתו באותה שנה חמש עשרה אלף יהודים, חשבו אולי לא חישבו נכון את ליל תשעה באב וכך גם למחרת חפרו קברים ושכבו בתוך הקברים כל עדת בני ישראל ושוב אף אחד לא מת. וכך עשו עד ט"ו באב ובליל ט"ו באב, כשהבינו שודאי עבר הזמן וודאי לא טעו בזמן תשעה באב קמו והבינו שנצלו ממות והתבטלה אותה גזרה.

והנה בתוך כלל עם ישראל היו מתוך החמש עשרה אלף האלו מכל המעמדות שהתחייבו מיתה, מהראשי עם עד שואב המים ואיך ניצלו ממיתה?, מה גרם לחיתום של הארבעים שנה שלא ימותו החמש עשרה אלף איש?. אמרו חז"ל: השנה האחרונה כולם הבינו שעומדים להכנס תיכף לארץ ישראל והבינו שפה תיפסק המגפה ומי שינצל בלילה ההוא ממות מובטח הוא להכנס לארץ ישראל והמות לא אורב לו תיכף, לכן עמדו בלילה ההוא כולם בשיברון הלב, בבכי גדול ובהכנעת הלב להקב"ה שיסלח להם ויאריך את ימיהם וששר המות יסור ממנם ובכח התפילה והתחינה והצעקה להקב"ה נכתבו כולם לחיים ואף אותה גזרה שכולם ימותו במדבר לא חלה עליהם וניצלו ויצאו לאורה ולחיים טובים. וזה מה שאומר להם משה רבנו ומלמדם לפני מותו: "אתם נצבים", בתוך כל הקהל העומד פה כנגד משה רבנו נצבים, שזה מלשון אנשים אשר אינם שלמים שזה אותם אנשים אשר היו בכלל בני המות במדבר, נמצאים פה וניצלו ממות והם מכל שורות העם מהגדולים עד הקטנים והכל משום שהגיעו בתפילה מעומק הלב עד ה' אלוקיכם.

וזה כוחה הגדול של התפילה וביום מקודש הזה אשר רבים מבני קהילתנו עומדים בתפילה ותחינה בערב ההילולא של הסבא הגדול שכוחו רם ונישא, ודאי שהתפילות האלו יעלו וישברו רקיעים וימתקו את כל הדינים, כל יהודי יתפלל בלשונו ובכוחו לפני הקב"ה.

וידוע המעשה על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב אשר באחד הימים התאכסן באכסניה ופתאום ראה קבוצה של סוחרים עומדים בצד ומניחים תפילין בזריזות ומלמלים כמה מילים, חולצים את התפילין ועומדים לצאת למלאכתם, עצר אותם רבי לוי יצחק מברדיצ'וב והלך והתחיל למלמל לפניהם משפטים אשר אינם מובנים, אמרו לו הסוחרים: איננו מבינים מה שאתה מדבר, ענה ואמר להם: ראיתי איך התפללתם וניסיתי לשמוע מה מלמלתם ולא הצלחתי להבין, איך אתם רוצים שהקב"ה יבין את תפילתכם, כזה מלמול כפי שמלמלתם אי אפשר להבין אותו. ענו ואמרו לו: אמא אשר מטפלת בבנה הקטן שהבן עדיין לא יודע לדבר ומשמיע רק קולות ומלמולים האמא מבינה אותו טוב אפילו שלא אומר כלום בפרוש, כך הקב"ה הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מבין אותנו גם כשאנו לא מדברים בפרוש ואף אחד לא מבין אותנו, משום שהוא אב רחום וחנון כאמא המבינה ומרחמת על ילדיה. עמד ר' לוי יצחק מברדיצ'וב בחרדה ובזיעזוע גדול מדברי הסוחרים.

לכל יהודי יש כח של תפילה עצום שאין כדוגמתו ובכח התפילה יכול לשנות עולמות, אין דבר העומד בפני התפילה. אך צריכים לדעת שבכל מצב שהאדם נמצא חייב להיות בשמחה ובתקוה גדולה בהקב"ה ולא ליפול ליאוש ולדעת שאף אם לא מסתדר לאדם מה שרצה בפעם הראשונה לא יתייאש "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'".

וכך אומרת לנו התורה הקדושה, "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך", הנביא מספר לנו על דוד המלך שבאחד הזמנים אשר נאלץ לברוח מארמונו מאחד מהרדיפות אשר נרדף היה יום ראש השנה ולא היה עם דוד אפילו לא פת לחם, מצבו היה בשאול תחתית ובכל זאת דוד המלך עמד בשמחה וחיבר פסוקים ופרקים בספר התהילים וידוע שכל פסוק שדוד חיבר בספר תהילים היה בכח השכינה והשכינה לא שורה על מי שעצוב רק על אדם שמח ובמצב הקשה של דוד, יום ראש השנה דוד בורח מביתו מרדיפת בנו ללא אוכל רדוף מכל כיוון ומכל צד, בכל אופן השמחה והאמונה בהקב"ה חזקה ועצומה בליבו עד ששכינה שורה עליו ומחבר את ספר התהילים, כוחו של דוד המלך היה תקוה בה' "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'". וזהו הסוד של חודש אלול, לדעת שבכל מצב שהאדם נמצא, עם אמונה, עם שמחה, עם תקוה, השכינה תשרה עליו ובכוחה יתגבר ויצא מאפלה לאור גדול.

גם חזקיה המלך כאשר ישעיה הנביא בא והודיע לו שעומד למות הוא לא נפל ביאוש ואמר לישעיה הנביא: כך מקובלני מבית אבא "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".

הקבה יעזרנו שנכנס לראש השנה בקדושה ובטהרה ובאמונה ובתקוה, תכלה שנה וקיללותיה תחל שנה ובירכותיה.
גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו.

Wednesday, August 28, 2013

ההכנה הנדרשת בימי אלול - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

למה נדרש חודש ימים של אלול, קודם ראש השנה ויום הכיפורים לסליחות ותחנונים? לא היה די שיתעורר העם ביום ראש השנה להמליך את הקב"ה וביום הכיפורים לשוב בתשובה? לשם מה ירח ימים?

אלא יסוד גדול: אין שיקוי פלאים אשר גומעים ממנו והופכים לחסיד וקדוש! קדושה, חסידות וטהרה, הם דברים שנקנים ביגיעה, בעמל ויזע מרובים, אדם שמבקש להמליך את הקב"ה ביום הרת עולם בקדושה ובטהרה, יש לו תחילה לחטא את נפשו ולרחוץ את חדרי ליבו בדמעות ירח ימים, לולא זאת, הרי הוא נותר שקוע בהבליו ומבוסס ברפשו היומיומי.

כיצד ניתן במצב שכזה להגיע להתרוממות הנפש ורגש של קדושה?

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לא אקיימנו? והיה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד, יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד!

מה פשר טענת התלמידים: רבינו, עד כאן! וכלום מה היו מצפים הימנו, שלא ימסור את נפשו חלילה?!

אלא כיון שראו התלמידים את רבי עקיבא מקבל עליו עול מלכות שמים, בעוד דמו ניגר בין המסרקות, אחזום חיל ורעדה, קראו: רבינו עד כאן! זהו דבר בלתי נתפס! כיצד ניתן להמריא לפסגות רוחניות שכאלו, כשהגוף נאנק בייסורים על אנושיים? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, זה הסוד! כל ימי הייתי מצטער... עם כוונה שכזו, ורק עימה, אפשר להשיג את עוצם דביקות הבורא, עד שכל רוחות שבעולם לא יזיזהו ממקומו.

הנה כי כן, זקוקים אנו לחודש אלול, שלושים ימים של סליחות ורחמים, כדי שנוכל באפס מה לחזק את התקשרותנו עם בורא העולמים, ולבוא לפניו ביום ראש השנה בנפש מאוששת ונכונה לאור הימים הזך ונפלא!

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Tuesday, August 27, 2013

מעלת השתתפות בברית מילה בחודש אלול - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

סגולה גדולה לשמש כסנדק בברית מילה, ובפרט בימים הנוראים, כי בזכות זו זוכים למחילה, סליחה וכפרת עוונות!

כמובא בספר "אגרא דפרקא" להרה"ק בעל "הבני יששכר", מה ששמע מפי הרה"ק רבי שלמה מקארלין בם מדרש: שכאשר עשהו הקב"ה לאליהו מלאך הברית, טען: ריבונו של עולם, הן גלוי וידוע לפניך שקנאי אני לשמך הגדול, ומה אם יהיה אבי הבן בעל עבירה ר"ל, ואני לא אוכל לסבול זאת? הבטיחו הקב"ה: לזאת אכפר לבעל הברית ולא ישאר בו שמץ עוון! טען עוד: ומה אם יהיה המוהל בעל עבירה, ולא אוכל להביט בפניו? השיבו הקב"ה: נעניתי לך גם בזאת, אף למוהל אכפר בגינך! לא בא אליהו על סיפוקו, וטען בשלישית: אפשר יהיו העומדים שם בעלי עבירה, והן אני קנאי, לא אוכל לשאת זאת? אמר לו הקב"ה: הנה בזכותך אכפר לכל העומדים שם, ונסלח לכל העם.

וזה פירוש הכתוב הנאמר בפנחס הוא אליהו: "תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה), שבזכות קנאותו, זכו בני ישראל למחילה סליחה וכפרה.

על כן ישתדל אדם מאוד לזכות בסנדקאות בימים אלו, כי בה יכופר עוון ויכוסו פשעים, אך בל יבוא משום כך במריבות ומדנים, כי השלום עולה על הכל!

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Monday, August 26, 2013

תיקון המידות - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

אל יחשוב האדם שתשובה היא רק על מעשי עבירות ודי לו בשינוי המעשים, אלא עליו לשוב בתשובה גם על דעות ועל מידות שאינן טובות!

וגם מצאנו שהמקובל רבי חיים ויטאל זיע"א החמיר מאוד בענייני המידות, וכתב (שערי קדושה, פ"ה): "כי ענין המידות היותר מגונות ויותר חמורות והמונעות דביקות האדם עם השם יתברך, הגאווה הכעס הקפדנות העצבות השנאה הקנאה התאוה בתענוגים החמדה השררה והכבוד והוראת מעשיו הטובים לבני אדם".

עוד כתב בשערי קדושה (חלק א, פ"ב): כי בנפש האדם "תלויות המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלוין תרי"ג מצות התורה".

זו הבטחתו של רבנו חיים ויטאל זצ"ל על פי הקבלה: כי כשיסיר האדם מעליו את המידות הרעות הרי נפשו וגופו יהיו מרכבה לקדושת הקב"ה בעולם העשייה!

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Sunday, August 25, 2013

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

חסיד אחד מחסידי הצדיק בעל "הנועם אלימלך", בא לרבו וביקש ממנו: רבי, רצוני לראות אייך אבי עושה את מצוות הכפרות.

הצדיק ענה לו: שלא צריך וכ'ו, אך החסיד הפציר בצדיק, שאל אותו הצדיק: ואייך אתה עושה? ענה: כפי שכולם עושים.

המשיך החסיד לבקש ולהפציר, אמר לו "הנועם אלימלך": אם רוצה אתה לראות אייך עושים כפרות, לך לעיר פלונית ושם גר יהודי בשם מסוים ואצלו תראה אייך עושים כפרות.

כך עשה החסיד, מיד יצא לדרך בדבר רבו, כשהגיע לכפר שאל על השם אשר הצדיק נתן את שמו, אמרו לו: הוא מוכר היין של הכפר וכל הגויים יושבים אצלו, הלך החסיד לבית היין שלו ומצא שם גויים רבים שותים לשכרה, החסיד עמד מנגד מסתכל על כל הדברים, כיון שהגיע חצות עמד בעל המקום והפציר בכולם ללכת, כולם קמו והלכו, מלבד החסיד אשר ביקש מאחיו היהודי שאין לו מקום היכן לישון ומבקש ללון שם הלילה.

והנה כשהתפנה המקום רואה החסיד אייך היהודי מבקש מאשתו להביא לו פנקס מסוים, האשה הולכת ומביאה, יושב היהודי עם הפנקס וקורא את כל אשר חטא כל השנה כולה בצער וכאב גדול, לאחר שסיים, ביקש מאשתו את הפנקס השני, הלכה והביאה את הפנקס השני, והחל לקרוא שם את כל הדברים הקשים אשר עברו עליו השנה, הפרנסה, החולי, הצער, וכ'ו וכ'ו.

כשסיים אמר: ריבון העולם, אני ציערתי אותך ואתה ציערת אותי, אני אסלח לך ואתה תסלח לי.

חזר החסיד "לנועם אלימלך" וסיפר לו את הדברים, אמר לו הצדיק: זו ממצוות הכפרות בתמימות ובאמונה שלמה.

בימים אשר נשארו לנו ליום הדין, צריכים לעבוד על עצמנו על תמימות גדולה, הקב"ה ירחם ויושיע ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Friday, August 23, 2013

דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א על פרשת השבוע: פרשת - כי תבוא!

בס"ד

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך.... ולקחת מראשית כל פרי האדמה"

פרשת כי תבוא, פותחת במצוות הביכורים והמעשרות, מצוות יקרות שנזכה בע"ה לקיימן בשלמות בבנין בית מקדשנו, מצוות הבכורים מחזקת את האמונה בהשם יתברך, ואת הידיעה כי ממנו הכל והוא אל זן ומפרנס לכל, ולכן כדי לחדד את ההרגשה הזו, ציוותה עלינו התורה לקחת את הפרי הראשון שביכר בעץ ולהעלותו לירושלים לבית המקדש, ואע"פ שהאדם משתוקק מאוד לאכול את הפרי הזה ואליו הוא נושא את נפשו, אחרי תקופה של עמל וטרחה גדולה.

ובכל זאת, מקדיש הוא אותו לה', כדי לבטא ולחזק את אמונתו בה', מאידך, מצוות המעשרות נועדה, כדי לחזק אצל האדם את מידת הנתינה וההענקה לזולת, ואת החובה להפרש חלק מהטוב שהקב"ה העניק לנו, למי שחסרה לו הברכה בביתו.

וכפי שמפריש המעשרות היה מתוודה ואומר: "ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה, ככל מצוותך אשר ציוותני לא עברתי ממצותך ולא שכחתי".

הרי שמצוות הביכורים והמעשרות, נועדו לחזק את הקשר שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, אשר הם קשורים ושלובים זה בזה.

וכבר אמרו חז"ל (יומא פז): עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו, כלומר, יתכן שאדם יקיים את מצוות היום הקדוש כהלכתו, יצום ויתענה ויזעק מקירות ליבו, אך עדין אין תשובתו שלמה ואינה רצויה לפני ה' וזאת מכיון שלא ריצה ופייס את חברו.

לכן, חובה עלינו לפשפש ולבדוק בימים אלו, ימי חודש אלול שהם ההכנה לימי הדין הקרבים, ראש השנה ויום הכיפורים, כיצד נוכל למנוע את המחלוקות והסכסוכים בין בני האדם? כיצד נוכל לקרב את הלבבות, ולהגביר את האחווה בין אדם לחברו, שהרי הם המעכבים אותנו מלהשיג את שלימות התשובה, ומוטלת עלינו החובה לבחון, מהי הדרך שעל ידה נוכל להגיע לשלום ושלימות עם כל הסובבים אותנו? לימדונו רבותינו (שבת קלג, ב.): חייב אדם להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא חנון ורחום, אף אתה חנון ורחום.

ואחת ממידותיו של הקב"ה היא, להשתתף בצערם של ישראל, ועד כדי כך שותף הקב"ה בצערם של ישראל, שכאשר אדם סובל הקב"ה אומר (סנהדרין מו, א): "קלני מראשי קלני מזרועי", כביכול השכינה הקדושה בעצמה סובלת יחד עם אותו אדם, וכאשר בני ישראל סבלו והשתעבדו במצרים כשהיו הנוגשים מעבידים אותם בחומר ובלבנים, ה' משמים השקיף על עמו וראה והשתתף בצערם וצרתם, ולכן היה "תחת רגלינו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד, י), דהיינו, שהקב"ה כביכול הניח כל זמן השעבוד תחת רגליו, כמין דמות של לבנה, וכל זאת למה? כדי לזכור ולהשתתף בצערם של ישראל.

אם נדבק במידה זו של הקב"ה, נרגיש בצער זולתנו, כמו שאמר דוד המלך בתהלים "עמו אנכי בצרה", אם נתבונן במה שעובר על הקרובים אלינו, וננסה להבין את המתרחש בליבם, ודאי שנצליח למנוע ולדחות את מרבית המחלוקות והסכסוכים, בקורטוב של הבנה והשתתפות בצער ורגשות זולתנו, נוכל לקנות את עולמנו ואף יותר מכך - נזכה לדבוק במידותיו של הקב"ה.

ישנו מדרש מופלא, אשר מלמד על מידת השותפות של הקב"ה עם בני ישראל בצרתם: לאחר חורבן בית המקדש, כאשר הוגלו בני ישראל מארצם, ספרו השבאים הרומיים את השבויים היהודים בטרם החלו את המסע באוניות לרומא וזאת על מנת למנוע מהשבויים לברוח, והנה פלא, כשהגיעו לאדמת רומי ספרו השבאים את אסיריהם וגילו לתדהמתם שלא רק שלא חסרים אסירים, אלא, שבכל אוניה נוסף שבוי אחד היה בספירה הראשונה כאשר היו בארץ ישראל.

נדהמים מהעניין המופלא, פנו הרומאים אל חכמי ישראל שיסבירו להם פשר הדבר, אמרו החכמים לרומאים: שאותו אסיר נסתר שהתווסף לכל אוניה, הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אשר קיים בעצמו "עמו אנכי בצרה", ובכל צרתם" של ישראל, כביכול גם "לו צר", וגם הקב"ה מצטער ומשתתף בצער בניו, ועל אף שהם בחטאם הביאו על עצמם את הצער הזה, וכאשר נעמול ונתאמץ להרגיש את צער זולתנו, לשאת בעול צערו ויגונו, בזאת הולכים אנו בדרכי ה' כפי שנצטווינו, ובזה קונים אנו את שלמות נפשנו.

מלבד המעלה המיוחדת שיש לאדם שזכה להיות בצרה יחד עם זולתו, ישנה תועלת נוספת שאפשר להשיג על ידי השותפות בצער עם השני, הלא ידועים דברי חז"ל (ב"ק צב, א):כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, ולכן, מי שמרגיש בצער זולתו ויתפלל עליו להצלתו והצלחתו, מלבד התועלת של "והלכת בדרכיו", זוכה שגם תפילותיו ובקשותיו ייענו מן השמים במהרה.

מסופר בספרים הקדושים, על אדם שגר בשכנות לבית מדרש שהיה מלא בלומדים כל שעות היממה, בפתח בית המדרש ישב שמש שדאג במסירות לכל צרכי הלומדים יומם ולילה קיץ וחורף, באחד הימים נדבה רוחו של אותו אדם להביא לשמש סל מלא בפירות משובחים, כאות הוקרה על דאגתו ומסירותו ללומדי התורה ועל הארת הפנים שמאיר לכל הבאים, כאשר קיבל השמש את המתנה אמר לעצמו: וכי ראוי אני לזאת, הלא הנני אדם פשוט ודל ומתנה שכזו אינה ראויה לי, נטל את סל הפירות ונתנו לראש הישיבה, כאות הוקרה והערכה ללומדי התורה, ראש הישיבה אמר שהיות ואין לי צורך בכל כך הרבה פירות, לכן נטל את הסל ונתנו לאחד התלמידים שלמד בישיבה, התלמיד שלא ידע שהפירות נמסרו כל ידי השמש, אמר לעצמו: הרי גם לי אין צורך בכל כך הרבה פירות, אתן אותם לשמש של הישיבה שמשפחתו גדולה ובוודאי שישמחו בני ביתו בפירות, סוף דבר חזר סל הפירות לשמש, אשר ברוחב ליבו ורוב טובו חשב על זולתו ומן השמים החזירו לו את גמולו כפי ליבו הטוב.

זוהי הדרך אשר ידבק בה האדם, לחשוב על זולתו, במה יוכל להיטיב לו, לסייע בידו או להקל מעליו את משא דאגותיו וסבלו, זו הדרך אשר בה ישכון אור ומסוגלת היא להרבות אהבה ואחוה בין איש לרעהו ולהגיע לשלמות האמיתית והיא ההכנה הראויה ונכונה לקראת הימים הנוראים הנפלאים, הבאים עלינו לטובה!

(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

שבת שלום ומבורך!


Thursday, August 22, 2013

יום הדין מתקרב - דבר תורה יומי מפי מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

לאחי ורעי ה' עליהם יחיו.
הנה מתקרבים אנו ליום הרת עולם, יום אשר כל באי עולם עוברים לפני אדון העולמים למשפט. וכשמכינים עצמנו בלימוד הלכות תקיעות שופר ולומדים על הסיבה מדוע בראש השנה צריכים לתקוע מאה תקיעות בשופר, הדבר נראה תמוה ביותר, משום שחז"ל לומדים את המאה תקיעות מהמאה יבבות אשר אמו של סיסרא, כאשר דאגה לו שלא חזר מהמלחמה, יבבה. לכן תוקעים מאה תקיעות.

וצריך להקשות, הדבר המקודש ביותר ביום ראש השנה, זמן תקיעות שופר שחז"ל אומרים שבאותו זמן שתוקעים בשופר הקב"ה מערבב ומבלבל את השטן ואז גוזר גזרות טובות על עם ישראל, את הלימוד על הדבר המקודש הזה צריכים ללמוד מאשה גויה, טמאה, אמו של שופך דמים?, אי אפשר ללמוד את זה ממקום אחר בתורה הקדושה?.

אלא בכדי להבין את עומק הדברים נביא את המעשה המסופר בסיסרא, סיסרא היה שר צבא של כנען, אחד האנשים החזקים אשר היו בהסטוריה, איש מלחמה מלומד ומנוסה בכל תכסיסי המלחמה אשר הגיע לדרגה לשלוט על כדור הארץ בכח הזרוע ובעורמת המלחמה. והנה יצא למלחמה נגד עם ישראל והקב"ה בניסים רבים עמד עם עם ישראל וכל הצבא המתוחכם והחזק למוד המערכות של סיסרא קרס וסיסרא נמלט ברגלו לביתה של יעל. וחז"ל מספרים שסיסרא כפה את יעל בכח ואנס אותה, יעל השקתה אותו בחלב, כשנרדם ערפה את ראשו, ועליה נאמר מנשים באוהל תבורך יעל.

בזמן שבושש להגיע מהמלחמה, אמו עמדה בחלון והרגישה בליבה שמשהו רע קורה ובתוך הדאגות והמחשבות על בנה, הגאוה הגדולה של כל עמה ובעיקר שלה, היא יבבה מאה יבבות מדאגה ומצער ומכאב, כל המשרתות בביתה וכל נערותיה היו מנסות להרגיעה ולאמר לה: ודאי שבנך ניצח במלחמה וכעת הוא עסוק לבזוז את השלל ובמסיבת הנצחון. אך ליבה היה בכאב גדול ובדאגה גדולה.

והרמ"ע מפאנו מחדד ואומר יסוד גדול, שבתוך סיסרא הייתה נמצאת נשמת רבי עקיבא ולא רק אמו של סיסרא יבבה ודאגה אלא אף השכינה יבבה ודאגה באותם רגעים, האם סיסרא ימות ונשמת רבי עקיבא שטמונה בו לא תרד לעולם או שיהיה נס ותצא לעולם, אך היבבות של השכינה עמדו ויעל התעברה ומשם יצאה רבי עקיבא בן יוסף.

והנה אותם יבבות שמשם לומדים על תקיעת שופר מסמנות דבר גדול, המלחמה בין הרע לבין הטוב, אמו של סיסרא הרע מיבבת ורוצה את הגשמיות שלה והשכינה הקדושה מיבבת ורוצה להוציא יקר מזולל. ומשם לומדים את הדין של תקיעות שופר, שהכח של השופר לבדל את הטוב מהרע. ולכן זה מה שקורה בשעת תקיעות שופר, רחמים שהנשמות הקדושות והטוב הטמון באדם לא ילכו לאבדון והטוב האמיתי יצא לאורה לרווחה ולתקן עולם במלכות שד-י.

בכל אחד ואחד מאיתנו יש כוחות וסגולות עצומות וצריכים לדעת להוציא את הטוב מהרע וחס ושלום שהטוב לא יאבד ומי יודע מה העולם מאבד בדברים של טעויות וחוסר הבנה שאדם מתנהג.

נשפוך ליבנו לאבינו שבשבמים שיתן לנו כח לעובדו באמת, לתקן עולם במלכות שד-י. ושנזכה לאורה לברכה ולישועה


כוחה של דמעה - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

מסופר על רבנו חיים פינטו הגדול זצוק"ל: שבא לפניו אשה שביתה חולה מאוד, אמר לה הצדיק, תבואי מחר בבוקר ואומר לך מה לעשות, כשבאה בבוקר נתן לה מו"ר זקננו בקבוק קטן עם מעט מים, ואמר לה: קחי את המים האלה תיזהרי שאף טיפה לא תאבד ותמרחי אותם על ביתך החולה, וכך האישה התמימה הלכה ועשתה.

אחרי ימים מועטים התרפאה ביתה בדרך נס, כל העיר נרעשה ממעשה נס זה, באו לפני הצדיק ואמרו לו מה הכוח הזה במים? מהיכן המים האלה? מה מיוחד במים האלה?! אמר להם מו"ר זקננו: המים האלו הם דמעות שבכיתי כל הלילה לרפואת הבת, ובכוח אותם דמעות התרפתה הבת.

וידועים המעשים המובאים בזוהר הקדוש, על צדיקים שפגשו אנשים, וכתם של עוונות קשים ראו על פניהם, ועמדו ואמרו להם: אם תרצו שכתם זה ירד תשטפו את פניכם בדמעות, אשר תבכו להקב"ה שיכפר על עוונותיכם.

אמרו חז"ל: ישנו כלי מיוחד שהקב"ה אוסף ושומר בו את כל הדמעות אשר מוריד האדם על תשובה ועל הכפרה.

לכן, בימים אלה, כל דמעה שמורידים על המחילה ועל התשובה, מזככת ומנקה את נפשנו "שימה דמעתי בנאדך".

נשתדל בכל כוחנו לחזק ולעשות רצון יריאיו וחסידיו, וביום המיוחד והמיועד להשתטחות על ציון רבנו אליעזר פאפו זצוק"ל, אשר הבטיח שכל מי שיקבל ממנו טובה, יחזיר ליתן עוז לאלוקים ולגדל כבוד עבדיו הנביאים.

(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Wednesday, August 21, 2013

מלחמת היצר - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

התורה הקדושה מורה לנו, שכאשר תצא למלחמה על היצר, שהוא אויביך, התוצאה היא "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

ורק כך, על ידי שתיזום ותצא למלחמה, ניתן לנצח את היצר, אך אם האדם שוקט על שמריו, ולא יוצא במלחמה שהוא עצמו יזם, סופו שהיצר יצליח אט אט לחדור אל מפתחי לבבו, להטיל בו את ארסו ולבסוף חלילה להכניעו.

אמרו חכמים במדרש (בראשית רבה, כב): אמר רבי תנחום בר מריון, יש כלבים ברומי, שיודעים להשתדל לפרנסתם בחכמה, כיצד? הולך ויושב הכלב לפני הנחתום (האופה) המוכר פת, והכלב עושה עצמו כאילו הוא מתנמנם, כדי שהנחתום לא ישמור את עצמו ממנו.

וכאשר הנחתום רואה שהכלב ישן, מתנמנם אף הוא קמעה ואינו חושש כלל מפני הכלב.

מיד, כאשר הנחתום נרדם על משמרתו, קם הכלב ושומט את כל הכיכרות על הקרקע, ומיד הנחתום ניעור משנתו וטורח לאסוף את הכיכרות שנפלו.

ביני לביני, חוטף הכלב כיכר אחד לשבור בו את רעבונו ובורח עימו.

כמה חכמה ופקחות יש במעשהו של הכלב! הוא אינו נוטל את הכיכר מיד כשהאופה נרדם על משמרתו, כיון שיודע הוא שהאופה ירדוף אחריו ויוציאה ממנו, לכן מתחכם הוא להפוך את כל הכיכרות על הארץ, ובעוד שהאופה טרוד להציל מרדת שחת את כל עמלו ויגיעו, כאשר האופה בהול להציל את עיקר ממנו, מיד לוקח הכלב כיכר אחת בלא ידיעת האופה ובורח לו.

אך האמת היא שפיקחותו וערמתו של הכלב לא הם אלו שעמדו לו להשיג את מאכלו, אלא התנהגותו הרשלנית של האופה, ובזה שלא קידם מלחמה על הכלב, ולא יצא להבריחו מלפני חנותו, בזה נתן לו את הפתח ואיפשר לכלב לנצל את שעת הכושר המתאימה, בזה הביא את המלחמה לפתח חנותו, כי אם היה יוצא במלחמה על הכלב, לא היו עוזרים לו לכלב חכמתו ופיקחותו, ולא היה מצליח לקחת גם את הכיכר הבודדת.

כך היא מלחמת היצר, חייב האדם לקדם במלחמה את יצרו, ליזום התקפה ולערוך מערכים מולו, ואו אז יכניעו, וזה מה שאמרו חז"ל (ברכות ה, ע"א): לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, ופירש רש"י: ירגיז, יעשה מלחמה עם יצרו, "לעולם" בכל עת, בכל זמן, בכל שעה ובכל מקום, לא ישב האדם בידיים חבוקות, לא יחפש את ההסתגרות המגוננת, אלא יעזור כגבר חלציו, ירגיז מלחמה על יצרו, וכך יוכל לנצחו ולהכניעו ולהמליך את היצר הטוב עליו, ולא די שיערוך האדם מלחמה עם יצרו ויצא כנגדו, אלא צריך עוד לחשוב ולחפש תחבולות שיעזרו לו להילחם בו להכניעו!

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Tuesday, August 20, 2013

אימת הדין - דבר תורה יומי מפי מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

הגמרא במסכת (ברכות דף נ"ח) אומרת: הרואה את חברו אחרי שתיים עשרה חודשים מברך ברוך מחיה המתים בשם ומלכות. 

המהרש"א שם מסביר שהסיבה שצריך לברך מחיה המתים בשם ומלכות כי בוודאי בשתיים עשרה חודש שעברו על חברו עבר בתוכם יום הדין ראש השנה ויום הכיפורים וניצל ונשאר חי, לכן מברך עליו בשם ומלכות שניצל מהדין של ראש השנה ונשאר בחיים.

הנה דברים אלו צריכים להחריד את נפשנו, במרוצת החיים נשחק בנפש האדם האימה והחרדה מראש השנה ויום הכיפורים, אך צריך האדם לדעת כל הקורה איתו במשך השנה, הטוב הפחות טוב, הקשה, השמחה, הצער, הבריאות, החולי, הכל נחתם בימים המיוחדים האלו.

לכן יחדד האדם בנפשו, ימים אלו אינם ימים כשאר ימות השנה, אלו ימי דין, אלו ימים אשר ספרי חיים ומתים לפניו נפתחים.

נתבונן בדברי מורנו ורבנו רבי אליעזר פאפו אשר מפרש ואומר ששורש כל התורה כולה הוא משני עניינים: א': אהבת ה', ב': יראת ה'.

וכך כתוב בפסוק: מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה את ה' אלוקיך. וצריך האדם לדעת שמכוח אהבת ה' מקבלים את הכוח לקיים את כל מצוות עשה ומכח יראת ה' מקבלים את הכח לעמוד בכל הלא תעשה.

וממשיך רבנו אליעזר פאפו ומפרש ואומר, שהשבתות וכל החגים חוץ מיום ראש השנה נותנים לאדם את הכח להתחזק באהבת ה' ואילו ראש השנה נותן לאדם את הכח להתחזק ביראת ה',

וכח היראה שיש בראש השנה הוא, שלפי כמה שהיה ירא ופוחד בראש השנה כך יהיה לו כח לכל ימות השנה בעניינים של יראת ה'.

ומסביר רבנו אליעזר פאפו שיראת ה' אי אפשר לקבל אותם בפתאומיות ביום ראש השנה, צריך להחדיר אותה בלב במשך כל ימות חודש אלול, משום שאדם לא יכול להכנס פתאום לראש השנה ולהיות ירא מיום הדין, זו עבודה של בניה בימי חודש אלול. ולכן עבודת חודש אלול להכניס בלב יראה וביום ראש השנה עיצומו של יום מוסיף בלב האדם עוד יראה וחרדה מיום הדין וזה הכח לכל ימות השנה שיראת ה' תיהיה בלבו.

נחזק בלבנו כל דבר אשר יעורר את יראת ה' ואהבת ה' בימים אלו ובכח אותו צדיק רבנו אליעזר פאפו, אשר מקפידים אנו ללמוד וללמד מתורתו ולהשתטח על קברו בירח האיתנים, נזכה ליראת ה' ולאהבת ה'. וכך נזכה להתבשר בשורות טובות ולסיעתא דשמיא גדולה.


Monday, August 19, 2013

סוף הקללה להפוך לברכה - דבר תורה יומי מפי מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

לאחי ורעי ה' עליהם יחיו.
הנה מתקרבים ובאים אנו ליום הדין ואימה וחרדה אוחזת בליבנו. כאשר מתחילים אנו לסכם את השנה שעברה עלינו ומתעמקים ומתבוננים בכל המאורעות השונים והמשונים אשר עברנו, שואלים את עצמנו איך נסכם את השנה הזו כשנה קשה או כשנה מרה, אך התשובה היא אחת מוחלטת אשר לא משאירה שום ספק או שאלה על ההחלטיות של התשובה, זוהי שנה מהשנים המיוחדים והטובים ביותר. ומדוע?.

בפרשת השבוע פרשת "כי תבוא" מובאים הקללות ואמרו חז"ל כששמעו בני ישראל את הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד בכל הקללות האלו והנה באמת לשמוע קללה זה דבר קשה מאוד, אך בזהר הקדוש מובא שכל קללה המובאית בתורה היא בעצם ברכה והשורש של כל הקללות הם ברכות.

וקשה איך קללה וצרה ובעיה היא ברכה, הרי מה קשה יותר מהתמודדויות עם דברים קשים ומרים אשר חווה האדם?.

אלא צריכים לדעת יסוד גדול, שכל מה שקורה לאדם וכל צרה וכל בעיה באים משני דברים או תיקון על גלגול הקודם או עונש ויסורים על חטא שחטא ואם כן, אם חווה האדם צרה ובעיה והיא תיקון על גלגול קודם, צריך האדם לשמוח שמחה מרובה משום שמשלים את נפשו ומשלם את חובתיו ואם הצרה והבעיה היא תשלום על חטא שחטא ודאי ישמח משום שפרה את חובו אשר חייב. ולכן כל צרה ובעיה שבאים לאדם ישמח בהם האדם משום שמקלים מנפשו ופורעים את חובותיו.

ורואים עד כמה הקב"ה משלם ומקפיד, מסופר בתורתנו הקדושה על ירמיה הנביא כאשר באו הכשדים להלחם בירושלים היה ירמיה הנביא אומר נבואות זעם, באו שרי המלך למלך ואמרו לו: ירמיה הנביא מרפה את הצבא ואת העם בנבואותיו. ציוה המלך להשליחו לבור מלא בטיט והשליכו את ירמיה וירמיה הנביא סבל שם סבל גדול והתחיל לשקוע בטיט, בסוף המלך חנן אותו ושלחו אנשים להוציאו מהבור אך רוב גופו כבר שקע בטיט, עמדו האנשים וחיפשו איך להוציאו, יצרו חבלים עם בגדים והשליכו לירמיה לתוך הבור וירמיה הנביא קשר את החבל על שכמו וכך משכו והוציאו אותו מהבור, הדבר כאב מאוד בגופו של ירמיה, הצטער ירמיה הנביא על הכאב הרב שנגרם לו בדרך הוצאתו מהבור, כששאל את השמים מדוע כך הוציאו אותו ולא בדרך יותר קלה ונוחה, ענו לו מן השמים: הסבתא שלך רחב כשבאו המרגלים לרגל את יריחו לא הורידה אותם מסולם מביתה אלא בחבלים ולכן אף נכדה ירמיה נענש שהוציאו אותו מהבור בחבלים. והנה רואים פה כמה הקב"ה מקפיד ומדקדק, רחב לא הייתה חייבת כלום למרגלים היא הייתה אשה מעם אחר ומסרה נפש וסיכנה את עצמה להציל את המרגלים, אך בכל אופן נתבעת היא מן השמים ונכדה ירמיה הנביא ברגעים הקשים והכואבים ביחד מושפל בכאב בשפל כזה.

לכן ידע האדם שעילת העילות וסיבת הסיבות בוחן כל דבר לעומקו וכל צער וכאב הבא לו יקבל אותו בשמחה, באמונה, באהבה מרובה. ולכן מסכמים אנו את השנה הזו בשמחה ובאהבה להקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו ועל החסד ועל הרחמים ומתפללים אנו ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים. ומרגישים אנו אהבה לה' ואהבת ה' אלינו "את אשר יאהב ה' יוכיח".

ויחזק האדם בנפשו יסוד גדול, מובא בגמרא שפעם אחת רבן גמליאל היה נוסע בים וראה אוניה אשר נוסעת לידו ורבי עקיבא בתוכה ופתאום באו גלים והאוניה של רבי עקיבא טבעה, כשעלה רבן גמליאל מן הים הצטער מאוד על אותו צדיק רבי עקיבא שטבע בים. אחרי זמן נכנס רבי עקיבא לבית מדרשו של רבן גמליאל והתחיל ללמוד ולשאול שאלות בהלכה, אמר לו רבן גמליאל: לפני זמן ראיתי את אונייתך תובעת בים, איך ניצלת?, ענה רבי עקיבא ואמר: אונייתי נשברה אך תפסתי בעץ מהאוניה וכל גל שבא התכופפתי עד שעבר ואחר כך התרוממתי כך עד שניצלתי.

והנה כל מילה שיוצאת מפי התנאים הקדושים לימוד גדול יש בה, מדוע רבי עקיבא הרחיב בדיבורו ורבי עקיבא היה ידוע שהקפיד בכל תג ותג ולא הוציא שום דבר לבטלה מפיו?. אלא רבי עקיבא בא ללמדנו יסוד גדול, כאשר האדם עומד בפתח של ים סוער ודבר זה עובר על כל אדם בחייו או יעבור עוד על כל אדם בחיים, צריך האדם ללמוד מעצתו של רבי עקיבא, אל תראה את כל הסערה שבים כמקשה אחת פירוש אל תראה את הבעיות שבאות עליך אפילו אם מרובות כבעיה אחת, אלא תיקח כל גל פירוש כל בעיה לעצמה, תלמד לבודד את הבעיות ואת ההתמודדויות כל התמודדות היא עולם לשעצמו ולא כבעיה אחת גדולה. וכאשר רואה האדם כל בעיה לעצמה קל לו ונוח לו לעבור את כל הסערה הגדולה בים.

אך לא לשכוח את היסוד הגדול, "עץ חיים היא למחזיקים בה", העץ שהחזיק רבי עקיבא ביד שעזר לו להנצל שזו התורה הקדושה "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי".

ולכן השורש של כל הקללות ברכות הם כי מזככים ומטהרים ומקרבים את האדם לאבינו שבשבמים.

בסיום השנה הזו מרגישים אנו קרובים להקב"ה יותר ובע"ה ביום רביעי בשיעור בישיבה הקדושה נרחיב יותר בדברים הקשורים למהות ולהמשך הדרך של קהילתנו הקדושה שובה ישראל.

ביום רביעי בשמחה מרובה, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, נהיה בהיכל הישיבה באשדוד כאיש אחד בלב אחד.
ונזכה לעשות רצון אבינו שבשמים.


מה נדבר ומה נצטדק - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

מסופר שבירושלים חי איש קדוש, אשר שמו היה רבי קולמינוס בעל הנס, אשר בימיו מצאו את בנו של שר העיר מת, כעס גדול הופנה כלפי היהודים וגזרות קשות ומורותנגזרו על היהודים, אם הילד לא יקום לתחיה.

פחדו היהודים ויום השבת קרב ובא, באו לפני הרב קולמינוס וביקשו מה לעשות?

ביום השבת לקח רבי קולמינוס קולמוס וקלף ורשם שמות קדושים והחייה את הילד, והילד הצביעה על אחד האנשים הגויים ונפל שוב ומת, והיה קידוש ה' גדול.

אך לפני מותו ביקש רבי קולמינוס, שכל יום שישי יצאו בני הקהל לקברו בהר הזיתים וירגמו את קברו באבנים, על זה שכתב בשבת שמות קדושים.

וכך במשך 100 שנים הקפידו לקיים מצוות הרב.

הנה על מסירות נפש כזאת, כך פחד הצדיק מיום הדין. מה אנו נענה ונאמר מפחד אימת הדין?

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Sunday, August 18, 2013

רחמנה ליבא בעיי - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

מסופר על הבעל שם טוב: אשר באחד השנים קרא לאחד מתלמידיו, רב זאב וולף, וציווהו להכין את כל ההכנות שאפשר לכוון בתקיעות שופר והוא יהיה בעל תוקע בראש השנה, תלמיד הבעל שם טוב קיבל עליו את הזכות הגדולה הזו בשמחה מרובה, ומראש חודש אלול, התחיל להכין את עצמו בכוונות וללמוד את כל הכוונות כולם בהתרגשות מרובה ובהכנעה גמורה.

כשהגיע יום הרת עולם, יום ראש השנה, נכנס לבית הכנסת של הבעל שם טוב ברטט ואימה כמלאך ה' צבאות, ואת נייר הכוונות התקיעה שם בתוך המחזור, ראה הבעל שם טוב את הנייר הזה ולקחו מן הספר בלי שישים לב ושם את זה בכיסו, כשהגיע שעת התקיעה, חיפש הרב זאב את נייר הכוונות ולא מצא, התחיל להצטער צעד גדול ביותר ולבכות, היה בשברון הלב גדול מאוד, רבנו הבעל שם טוב לא התמהמה ומיד ביקש ממנו להתחיל את סדר התקיעות, בלב שבור ובצער מרובה התחיל בבכיות גדולות את תקיעות השופר, אמר לו הבעל שם טוב בסיום התקיעות: אף שנה לא היו תקיעות אשר עלו כל כך גבוה עד כיסא הכבוד, השנה יותר מכל שנה והנה דף הכוונות, הקב"ה מעדיף ורוצה לב שבור יותר מכוונות גדולות ועצומות של תקיעות השופר.

"קודשא בריך הוא ליבא בעיי" הקב"ה רוצה את לב האדם "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".

(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Friday, August 16, 2013

דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א על פרשת השבוע: פרשת כי תצא!

בס"ד

"לא תלבש שעטנז מצר ופישתים יחדיו"

צריך להבין מה האיסור החמור שיש בשעטנז?

הרמב"ם מביא (חינוך מצווה תקנ"א) ביאור: לפי שהיו כומרי הגוים לובשים בזמן ההוא בגדים של צמר ופישטים יחדיו, ועד היום מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים, לכן אסרה תורה שלא יהיו לובשים כמותם, ובדעת זקנים מבעלי התוספות כתב: משום שהפרוכת הייתה נעשית מצמר ופישטים ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו.

ובמדרש כתב טעם אחר: "ה' חפץ למען צידקו יגדיל תורה ויאדיר", לכן נתן הקב"ה תורה לישראל כדי להנחילם חיי עולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, בא ללבוש - לא תלבש שעטנז, בגד שעטנז לא יהיה עליך.

במדרש רבה פרשת בראשית מביא טעם אחר: לפי שהקריב קין זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו והוא מין צמר, לא רצה הקב"ה שיתערבו יחד, דאינו דין שהתערב אחד חוטא עם אחד זכאי, וכך כתב רבנו בחיי בפרשת קדושים: לפי שחיבור שניהם בכרס אחד לא יעלה יפה, כי היה בזה עירבוב כוחות, הגורם שהוא הפך לשלום, וסופו הוכיח על תחילתו כי צח זה חיבור של שני הפכים אשר חיבורם עולה יפה, ובשל"ה הקדוש מביא בשם רבי מנחם הבבלי לא ללבוש שעטנז הטעם: כדי לא לערבב הכוחות להזכיר עוון קין שהרב את הבל.

שעטנז: שטן - עז, עומד על ימינו לשיטנו, ועוד מובא בספרים הקדושים בשם הרקנטי: שמי שלובש שעטנז נידמה לו השטן לסנדלפון המלאך המוכר בספרים הקדושים בשם כוח לרוח הטומאה, והלובש שעטנז מחבר כוחות הללו לערבב תפילותם של ישראל, והנודע ביהודה בסיפרו דרושי הצלח אומר: שמי שלובש שעטנז יום אחד אין תפילתו מתקבלת 40 יום, ואף אמרו שבשוגג מעכב התפילה.

מסופר על צדיק גדול: אשר באחד השנים באמצע תפילות יום הכיפורים קם ויצא מבית המדרש, וכשחזר חזר לבוש עם בגדי חול, במוצאי יום כיפור, כששאלו אותו לפשר הדבר, ענה ואמר להם: שהנה מערב יום כיפור אינו מצליח להתרכז בתפילה, הכניע את ליבו, למד בסיפרי מוסר, אך הרגיש עורלת הלב חזקה, ונזכר בדברי חז"ל: שבגד שעטנז מונע את התפילה, והנה הבגד שלבש היה חדש לפני יום כיפור, לכן רץ להחליף בגדים, ואיך שהחליף הבגדים הרגיש שתפילתו שגורה בפיו והרגיש קירבה להקב"ה.

ישתדל האדם בכל כוחו לא לעלות על גופו שום בגד עד אשר יהיה בטוח שאין בו שעטנז, ואף אם הפסד כספי הרבה יש לו, שכרו גדול מאוד בשמים, בגמרא ירושלמי (כלאים פרק ט'): רבי הילל בן רבי וולס היה לו בגד ששווה שישים ריבוא דינר, ושלחו לרבי , מצא בו רבי כלאים ושרפו, השיטה מקובצת (זבחים י"ח) מובא: ששלח הרב אפרים לרבי נתן תשובות מלאות שערות שתלש מזקנו מרוב צער על מנהג העולם שלובשים כלאים.

הנה כשעומדים בימים קדושים אלו, נקבל על עצמנו קבלות חמורות להקפיד הקפדה גדולה ביותר בכל עניין שעטנז, ונתחרט חרטה גמורה מי שלא הקפיד, והוא רחום יכפר עוון, סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו כי פשענו והושיענו למען שמך להודות לשמך, עזרנו מעם ה' עושה שמים וארץ.

(חזון יאשיהו על התורה - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

שבת שלום ומבורך!


Thursday, August 15, 2013

כיצד נקשרים לנשמתו של הצדיק? - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן".

משה רבנו,רבנן של כל ישראל, עומד בשערי ארץ ישראל, לפני הכניסה לארץ הקודש וחוזר ומסכם את כל התורה כולה ברמזים, את כל אשר עברו בני ישראל, ואת כל דקדוקי ורמזי התורה, וספר דברים נקרא משנה תורה, סיכום התורה הקדושה.

וקשה, מדוע משה רבנו, באחרית ימיו, צריך שוב לעמוד ולסכם את התורה הקדושה, התורה תורת חיים, תורת אמת עומדת כנגדם, ומדוע ולמה לסכם שוב את התורה הקדושה?

ואפשר לבאר ולאמר יסוד גדול: הנה כבוד תלמידי חכמים וגדולי וצדיקי עם ישראל גדול ביותר הוא, ולכל מילה ומילה וכל לימוד או דבר תורה היוצא מפי הרב עמוק, וטמון בו עולמות גדולים, וידע האדם שלא רק מה ששומע האדם מרבו זה התורה אשר למד והבין, אלא כשלומד האדם מצדיק תורה התורה הזאת היא כמו זרע הנזרע באדמה, וממנו יצמח הרבה, מהתורה וסודות התורה אשר היו טמונים באתה שעה בדעתו ובנפשו של הרב.

ולכן הקפידו בעם ישראל שהרבי שמלמד את הילדים הקטנים את אותיות הא'-ב' יהיה צדיק וחסיד וטהור בדעת ישרה וטהורה, משום שכוח האותיות הם הזרע הנזרע במוחו של הילד, ומה שהיה בדעת הרב המלמדו את האותיות נזרעים בנפש הילד הקטן.

ומפה נלמד יסוד גדול: כשלומדים תורה מצדיק נקשרים לא רק לשמיעת התורה של הצדיק, אלא נקשרים לנשמתו של הצדיק, ומשם הנפש מבינה ויודעת.

ולכן משה רבנו חזר שוב על כל התורה, שיכנס עמוק בנשמות ישראל, ויהיו חקוקים לזכרון עולם, "משה שפיר קאמרת"!

(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבנו יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


Wednesday, August 14, 2013

להיזהר בכבוד חברינו - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א:

בס"ד

עלינו להשתדל בכל כוחנו לשמור ולהיזהר על כבוד חברנו, משום, שכשפוגעים בערכו של אדם, מידת הדין מתוחה על המצער את חברו!

וכך מצאנו אצל השבטים הקדושים אשר נענשו בכל גלות מצרים, על פי דברי רבי חנינא: משום שהיו קוראים לאחיהם בני בלהה וזילפה, בני השפחות, והדבר היה קשה בעיני הקב"ה.

הקב"ה היה באותו זמן אומר: "כולך יפה ראיתי ומום אין בך", פירוש: כל השבטים הקדושים זכים וטהורים ומום אין בהם, לכן הקב"ה שיעבד את כל בני ישראל להיות עבדים וכשכולם עבדים לא יוכלו לומר לאחיהם בני בלהה ובני זלפה, בני השפחות.

כשנתעמק בדבר זה אימה וחרדה תאחוז בנו, כל השעבוד והקושי והצער והשפלות אשר עברנו בארץ מצרים, על פי דברי רבי חנינא, על פגיעה בבני בלהה וזלפה.

כמה בעיות וצרות וקשיים נוצרים לאדם בחייו מחוסר התבוננות בשמירת הלשון!

לכן נשתדל לקחת מוסר לעצמנו ולהיזהר ולשמור על מעלת חברינו!

(אמרות טהורות הימים נוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!



Tuesday, August 13, 2013

"ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים" - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

אימה וחרדה אוחזת את ליבנו, כשחושבים על יום הדין, על יום המשפט.

"סיפרי חיים ומתים לפניך נפתחים", במשפט זה ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים, אפשר להיאחז בפחד, אשר נמצא ביום הדין, שבזכות הסיפרי מתים יצא משפטינו לאורה והמו סיפרי מתים? ספרי חיים מובן, הקב"ה פותח את הספרים של כל החיים השנה ומעיין בדינם, מהו סיפרי מתים? אלא, בכל ראש השנה הקב"ה פותח את כל סיפרי החיים של הדור, אך גם את סיפרי המתים ומי הם המתים? אבותינו הקדושים ולכל משפחה ומשפחה בעם ישראל יש את הצדיקים והקדושים והתמימי דרך, אשר היו והקב"ה מערב את זכותם ומתמלא ברחמים על קרוביהם החיים.

וזה סיפרי חיים ומתים, זכות שוכני עפר הם מעוררים רחמים בשמים, למתק את הדין.

על רבנו חיים פינטו הגדול זצוק"ל מסופר: שבכל חודש אלול, מראש חודש עד ערב יום הכיפורים, חוץ משבת, היה צם ונכנס לכוך קטן כפוף ומקופל כל היום והיה לומד ומקדש את עצמו ומסגף את עצמו ומכין את עצמו ליום הגדול והנורא, ובלילה היה פותח את הצום עם תמר וכוס של חלב.

אייך נעמוד לפני הקב"ה?!

אנשי אמונה אבדו באים בכוח מעשיהם של אבותינו הקדושים לעמוד בפרץ ורק בזכות האבות אפשר לדחות את הגזרות, להיכנס לימים אלו אפשר רק בהכנעת הלב, מי שליבו אינו מוכנע אינו כלי קיבול, לקבל את ההשפעה משמים ועליו הקב"ה אומר: אין אני והוא יכולים לגור בכפיפה אחת.

(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!



Monday, August 12, 2013

בימים אלו יש לנו מספר תחנות לעשות תשובה - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

ראש חודש אלול זה הזמן הראשון לתיקון.

תחנה שניה היא מראש השנה עד ערב כיפור - עשרת ימי תשובה.

תחנה שלישית היא יום הכיפורים.

ולכל תחנה יש את הסוג המיוחד של העבודה של אותה תחנה.

אך צריך להיזהר שלא נהיה כמעשה המובא במדרש על השועל: אשר ראה שכל החיות בוכות בכי גדול, התקרב השועל ושאל: מדוע החיות בוכות? מה הסיבה? ענו החיות ואמרו: יש לנו צרה ובעיה גדולה מאוד שאנו בטוחים שאין מי שיכול לעזור לנו, ומדוע להפסיד את הזמן בסיפורים, ענה השועל ואמר: אתם יודעים שאני חכם גדול ויש לי פתרון לכל בעיה, תספרו לי את הבעיה ואני ודאי אמצא תשובה ופתרון.

ספרו החיות לשועל, שהאריה מלך החיות כועס מאוד עליהם והם בצרה גדולה והבעיה חמורה מאוד, ענה השועל: אל תפחדו, אני אלך אתכם למלך, לאריה, יש לי הרבה משלים וסיפורים יפים, שלוש מאות משלים, אספר אותם לאריה, אשמח אותו, ואז אבקש שיסלח לכם.

שמחו החיות והחלו ללכת כולם יחד אל האריה.

אחרי שהלכו 2000 אמה, עצר השועל ואמר: אוי! שכחתי מאה משלים, אני לא יכול להמשיך ללכת, אמרו לו החיות: נמשיך בכל אופן, גם מתאים זה הרבה מאוד, הסכים השועל, עברו עוד 2000 אמה, עצר השועל ואמר: שכחתי עוד מאה משלים, אני לא יכול להמשיך ללכת, אמרו לו החיות: יש לך מאה משלים, גם זה טוב ומספיק, תמשיך איתנו, המשיך עד ביתו של האריה, ושם עצר והחל לבכות ואמר: שכחתי גם את המאה הנותרים ואין לי כעת על מה ולמה להכנס לפני האריה, אך האריה ראה אותם עומדים בפתח הבית ומה יעשו כעת?!

כך האדם בשלושת התחנות שיש לנו בחודש אלול, צריך למלאות אותם בצידה לבית המלך, ולא לפרוק מעלינו את אשר יש לנו.

וכמו שעושים בעסק ספירה של כל המלאי אשר יש לאדם, כך צריך בחודש זה לעשות ספירת מלאי של כל מעשי האדם, ומה שחסר ואין לו במעשיו, אולי אין מספיק חסד, אולי אין מספיק תורה וכו', או שיש מעשים טובים אך לא מושלמים, מיד ישלימם ויתקנם שיהיו בצורה הטובה ביותר שיש, ויזהר האדם מעצת היצר הרע אשר משכנע את האדם ומטעה אותו ומסביר לו שהטעות היא הנכונה והיא האמת!

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!



Sunday, August 11, 2013

הכנה ליום הדין - דברים מתוך ספריו של מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א:

בס"ד

יש להבין, מדוע צריכים אנו להקדים עבודה רוחנית כה מאומצת קודם ראש השנה ויום הכיפורים, עבודת התפילה ואמירת הסליחות ותחנונים, הלא די היה שביום ראש השנהיום הרת עולם נתחזק ונתעורר כדבעי, ומה הטעם יש להקדים חודש שלם רק כהכנה ליום הדין?

אלא, למדים אנו יסוד גדול, שהוא עיקר בכל עבודתנו הרוחנית: שאי אפשר להגיע להצלחה ברוחניות ללא הכנה מוקדמת, ויש צורך בעמל ויגיעה רצופה כדי להגיע לעליה רוחנית אמיתית, משום כך, כדי להשיג דרגה רוחנית ביום הדין, כדי שנהיה קרובים אל הקב"ה ונקבל עלינו את מלכותו בראש השנה, זקוקים אנו להכנה רבתי בימי חודש אלול, זקוקים אנו לפעול מצידנו להתקרב להקב"ה, להיות בגדר של "אני לדודי", או אז בס"ד בראש השנה יתקיים בנו "ודודי לי".

(אמרות טהורות הימים הנוראים - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)

בשורות טובות!


יזהר האדם מחילול ה' - דבר תורה יומי מפי מורנו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

בס"ד

יזהר האדם מחילול ה' ויותר מכל דבר אשר יש בו החשש הקטן ביותר מחילול ה' ירחיק את עצמו בכל כוחו.

ואמרו חז"ל (במסכת שבת דף נ"ו) שתיקון על חילול ה' רק המיתה היא מכפרת.

והנה דבר פלא, מצאנו בדוד המלך ע"ה כאשר נפטר מן העולם לא זכה לעלות לגן עדן העליון אלא היה בגן עדן תחתון וכששלמה סיים לבנות את בית המקדש זכה ועלה לגן עדן העליון למקום הנאה והיאה לדוד מלכנו.

וקשה מדוע, הרי דוד המלך היה גדול הבעלי תשובה, כמה הצטער והתענה לעשות תשובה על מעשה בת שבע ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים ואף מעשה בת שבע דוד לא חטא משום שכל היוצא למלחמה משבט יהודה היה נותן גט כריתות לאשתו?.

אלא דוד המלך היה בידו חשש חילול ה' במעשה בת שבע ודוד מלך ישראל חי וקיים ועל חילול ה' המיתה היא הכפרה ואצל דוד המלך לא היה מושג של מיתה, לכן לא יכל לתקן ולהשלים על פי המידה הגבוהה והמיוחדת של דוד המלך את החשש של חילול ה' אשר בידו. ולכן נשאר בגן עדן התחתון עד אשר שלמה בנו סיים לבנות את בית המקדש ואז היה קידוש ה' גדול והקידוש ה' הזה תיקן את החילול ה' הקטן אשר נגרר ואז דוד יכל להכנס לגן עדן העליון.

נמסור נפש בכל כוחנו ונרבה בכבוד שמים בעולם ונתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ונשתדל בכל כוחנו להרחיב גבולות התורה ולקדש שם שמים ברבים.

ברוך המקדש שמו ברבים.

Saturday, August 10, 2013

רבי משה אהרון פינטו זצוק"ל זיע"א שהיום חל יום ההילולא שלו - כח' שנים לפטירתו - בבקשה מכל החברים הצדיקים להשתדל להדליק נר לעילוי נשמת הצדיק ולבקש ולהתפלל לרפואת והצלחת כל בית ישראל בכלל, ולרבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א נכדו של הצדיק בפרט!

בס

העשירי בשושלת הקודש של צדיקי משפחת פינטו היה רבינו משה אהרון פינטו שליט"א זצ"ל, עשרה דורות של קדושי עליון, בן אחר בן, עד רבינו הגדול רבי יאשיהו פינטו זיע"א הידוע בכינויו "הרי"ף דעין יעקב", ואכן, כידוע לכל, זכה רבינו משה אהרון זיע"א - בעל ההילול, להיות "מיוחד לקדושה", בבחינת "העשירי יהיה קודש".

זכה רבי משה אהרון, ובקשת דוד המלך ע"ה (תהלים לט,ה): "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא", התקיימה בן, ומעשה שהיה, כך היה: בליל ה' האלול תשמ"ה, יצאה נשמתו של רבי משה אהרון, בקדושה ובטהרה, מזוככת מכל סיג, ועלתה בסערה השמימה, השמועה עשתה לה כנפים ברחובות אשדוד, ושעה לאחר מכן, הגיע לבית החולים אחד מתושבי העיר, מהמקורבים אליו, חיים דבדה שמו, ובידו מעטפה, לדבריו, לפני כשנתים, קרא לו רבי משה אהרון זצ"ל, הפקיד בידו את המעטפה, ואמר: מעטפה זו תשאירנה סגורה, ולאחר פטירתי תעבירנה לבני, הערב, כשהשיגה אותו הידיעה המרה, הזדרז למלא את השליחות, והנה המעטפה לפניכם, בני המשפחה מיהרו לפתוח את המעטפה, והוציאו מתוכה פתק, שהיה כתוב בכתב ידו של רבי משה אהרון, וכך נכתב שם: "נראה לי עת פקידה, ביום ה' באלול..."

בשעתו, גילוי רוח הקודש הפעים את הלבבות, עצם העובדה שהצדיק ידע לשער את יום פטירתו העידה על גדולתו, אכן, במשך השנים התגלה להולכים בדרכו, כי יום פטירתו של רבי משה אהרון היא בבחינת: "יודע ה' ימי תמימים, ונחלתם לעולם תהיה" (תהלים לז, יח), כלומר, תאריך הסתלקות הצדיק מהעולם הזה אינו סתמי, אלא מנין ימיהם הוא בעל משמעות רבה, ובמה דברים אמורים?

בדיקה פשוטה בלוח השנה תעלה את העובדה הבאה: י"ח באייר יום פטירתו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי - ט"ו בתמוז יום פטירתו של רבינו חיים בן עטר "האור החיים הקדוש - כ"ו באלול יום פטירתו של רבינו חיים פינטו הגדול - וה' באלו יום פטירתו של רבי משה אהרון בעל ההילולא, לעולם יחולו באותו יום בשבוע, לדוגמא שנה - תשע"ג, חלו ימי פטירת כולם ביום ראשון, וכך הדבר בכל שנה ושנה, הלא דבר פלא הוא!

וכמה מתאימים הדברים, כי הלא רבי משה אהרון כל כך היה דבק בדרך זקנו רבינו חיים פינטו הגדול זיע"א, ובדרך ה"אור החיים הקדוש", ובעיקר בתורת הזוהר הקדוש, תורתו של האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שהיה שגור על פיו, ובו עסק יומם וליל, הרי אין יום מתאים יותר לעלותו לגנזי מרומים, לישיבה של מעלה, מיום פטירת הצדיקים הללו!

עוד בטרם מלאו לרבי משה אהרון עשרים שנה, התחיל את תקופת ההסגר המפורסמת שלו.

כידוע שנים רבות היה סגור בין כתלי ביתו, בחדר מיוחד, אין זרים אתו, עוסק כל יומו בתורה בעמל רב, עובד את קונו בתפילה ותחנונים, אותם היה נושא מתוך ערגה לידבק בו.

שם, בין קירות החדר הספוגים בתורתם ויראתם של רבי חיים בן עטר - "האור החיים הקדוש" וזקנו רבינו "חיים פינטו הגדול", התבודד, למד וקנה סדר קדושה, מנותק מהוויות העולם ודרכי בני אדם, הצליח להפריד את צרכי גופו ממחשבותיו, והאזין רק למשאלות הנשמה, מעט שינה, ומעט אכילה, הרבה תורה, והרבה תפילה, עד שזכה לדבוק בבוקר עולם ללא הפרעה.

לאחר כמה שנות פרישות, בהיותו באמצע שנות העשרים לחייו, עלו הנאצים ימ"ש לשלטון בגרמניה, באותו זמן החליט אביו רבינו חיים פינטו זיע"א, לעקור ממוגאדור ולעבור לקזבלנקה, רבי משה אהרון נשאר להתגורר בביתם העתיק במוגאדור, וראה את השמירה על בית אבותיו הקדושים יחד עם בית הכנסת ששכן בו ועם מנורת השמן בה דלק נר תמיד לעילוי נשמת רבינו חיים פינטו הגדול זיע"א, כחלק מתפקידו.

טרם נסיעתו, קרא רבי חיים פינטו לבנו, והטיף לו תוכחת מוסר, כדרך אב הנפרד מבנו, בסיימו את דבריו, פנה אל בנו ואמר: "חש אני כי עבים שחורים מכסים את שמי היהדות, צרות וגזירות נוראות מאיימות עלינו, וחוששני מאד מפני הבאות, על כן מוטל עלינו להתחזק שבעתיים בעבודת השם, להתפלל להתחנן ולהתפלש בעפר, להעביר את רוע הגזירה או לכל הפחות להקל אותה ולו במעט".

רבי משה האזין לדברי אביו אוהב ישראל בקשב רב, והחליט כי למען כלל ישראל יגביר את פרישותו מעניני העולם הזה, ירבה בתפילה הרבה יותר מכפי הרגלו, יפציר וישווע לפני בורא עולם שיעביר את רוע הגזירה, וכך, מאותו יום הוסיף תעניות על תעניותיו, וסיגופים על סיגופיו, והירבה להעתיר לבוראו שיעביר את רוע הגזירה.

קצת פחות משנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נקרא אביו רבינו חיים פינטו זיע"א לישיבה של מעלה, ובדברי צוואתו לבנו רבי משה אהרון אמר לו כך: "אני אעלה למעלה ואשתדל להמליץ טוב על ישראל, ואתה תעמוד למטה בתפילה ותחנונים, ותהיה שליח ציבור עבור הכלל, להעביר את רוע הגזירה"

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הוסיף רבי משה אהרון עוד סיגופים על סיגופיו, מיום שפרצה המלחמה לא החליף את מלבושיו, בכל ערב שבת קודש היה עולה לגג ביתו, ומכבס את מלבושיו לכבוד שבת קודש, כך נהג במשך חמש שנים!

בתקופה זו, אכל רק לחם טבול בשמן זית, ולא יותר! לא רחץ את גופו כלל, אלא אחת לששה חודשים, ומעניין לציין, שמשמשו מאותה תקופה היה מספר, כי למרות כך, אף פעם לא נדף מגופו ריח רע, כך נהג עד תום המלחמה, בסיומה הופיע אליו אביו בחלום, וביקש ממנו כי יחליף את בגדיו, ויפסיק לצער את עצמו כל כך, שכן כבר נגמרה המלחמה האיומה.

"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים"!

ויהי רצון שנשמת הצדיק תהיה מליצת יושר על יוצאי חלציו, ושזכותו הגדולה תגן עלינו ועל כל עם ישראל להצילם מכל צער וצוקה ופגע רע, אמן.

שבוע טוב ומבורך!