הנשבע שבועת שוא הנשבע וחברו נענשים - דברים מתוך ספריו של מרונו ורבנו הרה"ג הרב יאשיהו יוסף פינטו שליט"אבס"ד"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", ורש"י פירש: וישם מראשותיו כמו מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות.
וקשה, יעקב אבינו, הבחיר שבאבות הקדושים פוחד מחיות רעות, מצאנו אצל הצדיקים אשר החיות היו פוחדים מהם, ויעקב פוחד? הנה בנו יוסף זרקו אותו בבור מלא בנחשים ועקרבים וניצול, וכן ידועים רבים על צדיקים שנצלו מכל המזיקים והמרעין בישין, אם כן מה הפחד של יעקב אבינו?
אלא אפשר לבאר ולומר: המשנה בפרקי אבות אומרת: חיה רעה בא לעולם על שבועת שווא עכ"ל, כשנשבעים שוא דבר זה גורם לחיות רעות לבוא לעולם ולהזיק.
ועוד, הגמרא במסכת שבועות ל"ט אומרת: רבי שמעון בן טרפון אומר: שבועת ה' תהיה בין שניהם, כשאדם נשבע שבועה לחברו והפר את השבועה, גם חברו אפילו שלא נשבע עדיין יש חטא בידו,
והנה עשיו נשבע ליעקב על מכירת הבכורה, יעקב עומד ודורש ממנו: "השבע לי", ועשיו נשבע ואחרי כן עשיו הצטער והפר את השבועה, ואמר: "את בכורתי לקח", אם כן חזר בו מהשבועה, והרי אלת ה' תיהיה על שניהם, שני האנשים נשבעים על שבועת שקר, הנשבע וחברו!
ולכן יעקב אבינו פחד מחיות רעות - משום שעשיו הפר את השבועה, ובעניין שבועת שוא חיה רעה באה לעולם.
ולכן יזהר זהירות גדולה מכל עניין השבועות, עונשים ודברים קשים ביותר באים על האדם אשר נשבע ולא מקיים, מוטב שלא תידור מאשר תידור ולא תקיים!
(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)
בשורות טובות!
בס"ד"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה".
ואמרו חז"ל כולם שווים לטובה.
וצריך להבין, איך אפשר לאמר על חיי שרה שכולם שווים לטובה, הרי שרה אמנו עברה בחייה משברים ומצבים קשים ביותר, כל העשרה נסיונות הקשים אשר עבר אברהם אבינו הייתה שרה אמנו שותפה לכל ההתמודדויות הקשות ביותר וכן גם היא הייתה עקרה עד גיל תשעים, צער אשר אין קשה וכואב ממנו, נלקחה לביתו של פרעה ולבית אבימלך בכח ואיך אפשר לאמר על חייה כולם שווים לטובה?.
אלא שרה אמנו מלמדת אותנו יסוד גדול בחיים, האדם יכול לעבור דברים קשים ביותר, עוולות חמורים ביותר ולראות את כל הצער אשר עובר כגזרה מהקב"ה וכרצון אשר עילת העילות וסיבת הסיבות כך רוצה שיהיה ולקבל את הכל ברוח טובה ובהבנה ולהתחזק מהמצבים הקשים ולצבור כוחות ולהבין שמצבים אלו הם מצבים חולפים אשר מרוממים את הנפש למקומות נשגבים, גבוהים וגדולים ולעלות ולהתעלות בזמנים אלו.
וזה מה שהתורה מעידה על שרה אמנו, עם כל המצבים הקשים אשר עברה, תשעים שנה בלי ילדים, הכניסה את צרתה לביתה הגר, עשר נסיונות קשים עברה בשותפות עם בעלה אברהם, נלקחה לביתו של פרעה ואבימלך, אך בכל אופן כל חייה שווים לטובה, קיבלה את הכל באהבה ובשמחה ואת הזמנים הקשים והמשברים המרים היו מגדל אור לעלות ולהתעלות.
ומשלו חז"ל משל לזמנים קשים לאדם אשר בורח מאנשים רעים אשר רודפים אחריו ובתוך הבריחה אשר בורח מהפחד מאותם מזיקים נכנס הוא למקום נאה ומיוחד ושם מוצא דברים יקרי ערך ומשובחים, כך האדם בשעה שנרדף מן הרשעים יפקח את עיניו לחפש את הדברים המשובחים והמיוחדים ויתעלה ויתרומם בזמנים האלו, כי ההשגות אשר אפשר להשיג בדברים אלו גדולים הם שאי אפשר לשאר ולתאר.
וכך שרה אמנו כל חייה שוים לטובה, שגם מהרע השיגה את ההשגות הטובות והגדולות.
הנה יום זה יום ההילולה של מו"ר זקננו רבנו חיים פינטו המכונה הקטן ובטוחים ויודעים אנו שהאבות הקדושים משקיפים ממרום ומליצי יושר בשמים בעד כל קהילתנו הקדושה. ומבקשים אנו מאבותנו הקדושים שיעוררו רחמי שמים ושפע מרובה וברכת ה' תעתיר בעדנו ובעד כל קהלתנו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.
ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.
סיפור על רבי חיים פינטו זצוק"ל - בעל הילולא!
מסופר שבאחד הימים "שערי מעות ננעלו לר' חיים, ומצבו הכלכלי הגיע לשפל המדרגה, מקום שממנו לא נותר אלא לפנות לעזרת אנשים, אפשרות זו היתה אצל ר' חיים בבחינת פיקוח נפש, לא רק שלא רצה טובתן של הבריות, אלא אפילו לקבל מתנת חינם מאביו לא חפץ, לכן סבל וסבל, ומצידו יכל גם להמשיך בכך, אלא שפיות בני ביתו שיוועו לקבל אכלם בעתו, ולא נותרה בידו הברירה אלא לעשות מעשה.
ומה מעשה עשה?
מצא איזה קצב גוי בשם חסאן זעפראני שהכיר והוקיר את משפחתו, וביקש ממנו הלואה לזמן מה, תוך כדי בטחון בה' שבהגיע מועד הפרעון ימציא לו מעות כל צרכו.
המעות חיממו את כיסו, ועוד יותר את מעיהם של בני ביתו, ועד מהרה שקע שוב בעולמה של תורה, וענין הפרעון פרח מזכרונו.
הגיע עת פדיון, ור' חיים ספון בחדרו שוגה באהבתה של תורה, איננו זוכר מאומה.
אולם הגוי - גוי, דבר אין לו עם עולמה של תורה, ואיננו מבין מעלתה של עבדי ה', לפיכך, משנוכח לראות שהגיע הזמן וממונו איננו שב, נטל מעילו וכלי תשמישו - קרי: מקלו ושאר כלי זיין, ועלה לביתו של הלווה.
בהגיעו, התעוררה חמתו, וחישבה להשחית, בדמיונו סבר לפגוש את ר' חיים בסימטאות השוק מנסה איזו סחורה או לכל הפחות הלוואה חלופית, ובמקום זה מה עיניו רואות?
הלווה יושב בשלווה בפינת ביתו, רכון על ספריו, הוגה בהם בשמחה כאשר עונג רב שפוך על פניו, איננו מבחין בו כלל וכלל, כאילו הלוואה לא היתה, ומעותיו הפכו להיות שלו....
מה עם ההלוואה? - שאג בקול רם.
רבי חיים נבהל, וננער מעומק עיונו.
מול עיניו ראה את הגוי המלווה סמוק לחיים ועיניו יורקות גיצים, אשר המשיך וסינן בזעם: "אם לא תשיב לי את כספי אהרוג אותך!"
בבת אחת שב ר' חיים למציאות העולם הזה, נזכר בהלוואה, נזכר בפרעון, ונזכר גם שאין לו אייך לפרוע...
בצר לו, נזכר במעשי אביו הרגיל להשתטח על קברות אבותיו בכל עת צרה, וביקש מהגוי שיתלווה אליו לבית העלמין, תוך כדי הבטחה שלאחר מכן יפרע לו חובו.
הגוי הסכים, וכך צעדו יחדיו לבית העלמין, הגוי שומר על ר' חיים לבל ימלט ממנו, ור' חיים שומר על בטחונו בה' לבל ישמט ממנו.
בהגיעם, ביקש ר' חיים מהגוי כי יתכבד לשמור עליו מעבר לגדר, ויצפה מרחוק במעשיו,
גם לזה הסכים הגוי, ונותר לבדו.
ר' חיים נכנס לבית העלמין, ופנה אל עבר הציון זקנו וזקנתו - ר' חיים פינטו הגדול ואשתו הצדקנית מרת שמחה, משום מה משכוהו רגליו לפרוק מטען לבו ליד קבר זקנתו דווקא, ולאחר שקרא כמה פרקי תהלים, השתטח על קברה וקרא אליה בקול בוכים: אנא זקנתי! ראי את מצבו הקשה של בן בנך, אין לי במה לשלם את חובי, עוררי עלי רחמי שמים למען אוכל לפרוע ולהמשיך בעבודת בקודש.
משסיים תפילתו ופקח את עיניו, נוכח לראות כי לידו עומדת גברת הדורה, משבצות זהב לבושה, וכל כולה אומר גינוני מלכות, ר' חיים לא הכיר את האשה, וסבר כי היא אחת מבנות אנשי העיר, אשר באה להשתטח על קברות משפחתה ופגשה בו.
מה הן הדמעות על עיניך? איזו צרה התרגשה עליך? - שאלה בהתענינות מרובה.
ר' חיים סיפר לה את דבר ההלוואה והפרעון, ואת דבר האיום הרובץ על ראשו כעת ממש, האשה שמעה, הוציאה מנרתיקה צרור אדום, התירה את קשריו, והוריקה את כל תכולתו לחופניו של ר' חיים.
עודנו ממשש את גודל הנס, מפעיל את כל כל חוש המישוש לראות אם מטבעות אלה אמיתיות הן או שמא דמיון תעתועים, הסיח את דעתו מלהודות לאשה, וכשנזכר בכך נוכח לראות שהאשה נעלמה...
ר' חיים שהיה רגיל כבר בית אביו לאותות ומופתים, לא נרעש ונפחד מהענין, רק הודה לבורא יתברך ששלח לו כל צורכו, ונפנה לצאת במהירות מבית העלמין.
בפתח בית העלמין שלשל מטבעות זהב נוצצות כמלוא הסכום לידי הגוי הנדהם, ומיהר לשוב לביתו להמשיך לשקוד על תלמודו.
בדרכו סר לבית אביו ר' הדאן - שהיה באותה תקופה חולה ומוטל במיתה, ר' חיים סיפר לאביו את כל הקורות אותו, ועל הנס הגלוי שארע לו, ר' הדאן שמע, ונענה ואמר: "דע לך! אותה אשה שראית ונתנה לך מתנה, לא היתה אלא זקנתך מרת שמחה ע"ה, אשר נגלתה מהשמים כדי להציל אותך מצרתך"
ר' חיים לא התמהמה הרבה, ושב לביתו, לעבודת הקודש אשר עליו.
(כתר קדושה - תולדות שושלת צדיקי בית פינטו)
יהי רצון שזכות הצדיק תעמוד ותגן על כל יוצאי חלציו, ועם כלל בית ישראל עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו!
בס"ד"ותאמר שרה צחק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" (בראשית כא, ו)
מילא שמחה, אבל צחוק? מהי כוונת הדברים?
ונראה לבאר בדרך דרוש: לגבי החושן נאמר (שמות כח, כא): "והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פתוחי חותם, איש על שמו תהיין לשני עשר שבט", ובגמרא בסוף פרק שביעי של מסכת יומא (עג:) אמרו שמלבד שמות השבטים נכתבו על החושן גם שמות שלושת האבות - אברהם יצחק ויעקב, וכן נכתבו בו המילים "שבטי ישורון", ובאופן זה היו בחושן כל אותיות הא-ב.
לאור זאת, זו היתה כוונת שרה: הלא בכל שמות השבטים אין את האותיות צ-ח-ק, ועכשיו כשנולד יצחק יהיו בחושן גם אותיות אלו, ואם כן "כל השומע" - צחק לי", כלומר: האותיות צ-ח-ק הם "לי", על שם בני שהתבשרתי שיוולד לי.
(תורת יאשיהו - האדמו"ר יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)
שבת שלום ומבורך ושפע גדול ובשורות טובות לעם ישראל!
בס"דיסוד גדול בתורתנו הקדושה אשר צריך להיות נר לרגלינו כל ימי חיינו כלפינו וכלפי רעינו, לכל אחד מאחינו עם ישראל!
אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים", וכך אומרת הגמרא: אדם שהיה רשע ובעל מעשים רעים ואמר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, מה דינה, האם מקודשת או לא?
חז"ל אמרו: מקודשת, שמא הרהר בתשובה.
ודבר זה הוא יסוד גדול, ההרהור בתשובה והמחשבה על העתיד לילך בדרך ה' מביאה את האדם למקומות גבוהים ביותר, ואפילו שעדיין לא עשה מאומה ולא פעל אלא רק הרהר בתשובה, כבר מגיעה לדרגות ולמעלות הגבוהות ביותר, הקב"ה מחשיב את העתיד כבר כהווה אפילו שרק משתוקק ורוצה, ועדין לא עשה מאומה.
וכך אפשר להביא ראיה ראיה, כל פרי שסוחטים אותו כגון תפוז או תפוח כשנהיה נוזל ברכתו שהכל נהיה בדברו, חוץ מן הגפן כשסוחטים אותו נהיה בורא פרי הגפן, ומדוע? משום שיש בו מעלות גדולות, וקשה, מי שסוחט ענבים סמוך לשבת האם יכול לברך עליהם בורא פרי הגפן? הגמרא אומרת: כן, וקשה, הרי עדין המיץ של הענבים הזה אין בו את המעלות של יין משום רק לפני כמה רגעים נסחט? אלא אמרו חז"ל: משום שעתיד להיות בעל מעלות אלו כבר מברך עליו בורא פרי הגפן.
וזהו יסוד גדול: כל דבר העומד להיות - עם שאיפות ורצונות עזים הרי זה כמו שנהיה כבר כך, ולכן כל העומד להיתלש כתלוש דמי, ומי שמקבל עליו בקבלה תשובה הרי הוא יכול להקדש את האשה על מנת שצדיק גדול הוא.
וזה דבר גדול: מי ששואף ומשתדל וכל הוויתו ורצונו להגיע להיות עבד ה' ועושה רצון בוראו באמת ובתמים, בסופו של דבר יגיע לדרגות הגבוהות ביותר.
(חזון יאשיהו - האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)
בשורות טובות!
בס"ד"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום"
יושב פתח האוהל: לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו. כחום היום: הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים אליו בדמות אנשים (רש"י).
והנה דברים אלו תמוהים ביותר, בהשקפה ראשונה יחשוב האדם שצריכים לתת צדקה לעני כאשר העני דופק בביתו של האדם ומבקש צדקה, אך פה לומדים לימוד חדש מהנהגותיו של אברהם אבינו, החמה יצאה מנרתיקה, חום גדול, אין עוברי דרכים ברחוב, מעיקר הדין אברהם אבינו פטור מהרבה סיבות מהכנסת אורחים וגם אין אורחים ברחוב, מה עושה אברהם אבינו?, יוצא ומחפש אורחים.
ופה אברהם אבינו מלמד אותנו שלתת צדקה זה לא רק מתי שיש עני דופק בדלת אלא נתינת הצדקה והחסד זה לא רק השפעה על העני והמסכן אלא דבר נפשי, רוחני אשר משפיע ומחייה ומיישר ובונה את נפש האדם וגם אם אין לאדם למי לעשות חסד ולתת צדקה או כל דבר אחר, מחוייב הוא לחפש ולהשתדל בכל דרך אפשרית גם אם חמה נמצאת מחוץ לנרתיקה למצוא למי לעשות עימו חסד.
וזה לימוד גדול אשר יחזק האדם בנפשו וישימהו כמגדל אור בחייו, חסד וצדקה לא רק אם דופקים בדלת האדם מחוייב האדם לתת אלא, גם אם לא דופקים ולא מבקשים צדקה, יחפש האדם עם מי לעשות צדקה וחסד.
וכך אנו מוצאים אצל אברהם אבינו, אחרי שהמלאכים התגלו לאברהם אבינו ואברהם הבין וידע שאלו מלאכים ליווה אותם אברהם אבינו, בשביל מה צריך ללוות אותם, הרי מצוה ללוות אדם זה רק על בשר ודם זה לא על מלאכים ופה אברהם מלווה מלאכים, מה תועלת יש לו בזה?.
אלא יסוד גדול, אברהם מחפש לקיים מצוות לא רק להטיב לאחרים ולחלשים ולמסכנים אלא קיום המצוות הוא צו וחובה נפשית לחפש ולקיים מצוות בשביל האדם עצמו בשביל נפשו ולא רק בשביל אחרים.
ולכן ישתדל האדם בכל כוחו להיות מחפש הוא אחר המצוות כי המזון לנפש אלו המצוות והמעשים הטובים.
נמצאים אנו בדור של נסיונות קשים ומרים והנפש של האדם מתמודדת עם התמודדויות אשר לא היו קיימים באף דור, חייב האדם לחסן את נפשו עם כל הרוחות הרעים והמזיקים על ידי רדיפה בתמימות אחרי המצוות, החסד, המעשים הטובים, גם אם לא באים אליו בדרך טבע יצור ויברא אותם בכוחות עצמו.
"רבי חנניא בן עקשיא אומר. רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
בס"ד
מאמר מתוך ספריו של מורנו ורבנו על רחל אימנו זי"ע:
בשעת חורבן בית המקדש הייתה מידת הדין קשה ביותר בעולם וכמעט הייתה כליה על כלל עם ישראל, עמד אברהם אבינו לפני הקב"ה ואמר: ריבון העולמים תרחם על בני ישראל ותזכור את עשרת הניסיונות אשר ניסית אותי ועמדתי בהם, דחה אותו הקב"ה. עמד יצחק אבינו לפני הקב"ה ואמר, ריבון העולמים תזכור איך עמדתי בשעת העקדה והייתי מוכן למסור את נפשי על קידוש ה', אף אותו דחה הקב"ה, עמד יעקב אבינו וביקש רחמים על עם ישראל והזכיר את כל אשר עבר אצל לבן וביקש רחמים על כלל עם ישראל, אף אותו דחה הקב"ה. באותה שעה עמדה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבון העולם, יעמוד לפניך כמה אהבה יעקב אבינו אהבני ועבד שבע שנים עבורי וכאשר ראיתי את אבי רוצה לתת ליעקב את לאה אחותי ואחותי עמדה להתבייש משום שסימנים היו ביני לבין יעקב, מסרתי את נפשי וגיליתי ללאה את הסימנים בכדי שאחותי לא תתבייש, באותה שעה רחמים גדולים ירדו לעולם ואמר הקב"ה: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם, "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" , "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
כל הכוחות של עם ישראל, אבות העולם השורשים, לא הצליחו לעורר רחמים מידת הדין הייתה מתוחה ביותר, דבר אחד עצר את הדין הקשה ועורר רחמים, מעשה רחל אמנו שידעה להפסיד משלה למען הטוב של אחותה, כשאדם יודע להקריב משלו לחברו ולא להפסיד רק לשום אדם אלא לחברו ומקבל הדין באהבה, רחמים גדולים יורדים לעולם ואף מן המצבים והמשברים הגדולים אשר האדם חושב שאין דרך לצאת ולהיפטר ממנם, נושע האדם. גם שרה אמנו לא נפקדה בבנים עד אשר הקריבה מעצמה ונתנה לאברהם להתחתן עם הגר ורק אז זכתה לרחמים מן השמים להפקד ביצחק וכן רחל אימנו, כאשר האדם מקריב לאחר זוכה לרחמים גדולים.
זכות רחל אימנו עומדת איתנו ותעמוד איתנו, ולכלל עם ישראל עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימנו!
