בס"ד
שמחה ועליצות גדשו את ליבו של רבינו שלמה פינטו זיע"א, בעת היוולד בנו הרך לעת זקנתו, זמן רב המתין לקורטוב של נחת, מן היום בו נפטרו עליו בנו ואשת עלומיו, עברו עליו טלטולים קשים, ושנים רבות לא ראה מנוחה שלימה אפילו יום אחד, רק לאחר שזכה לשאת לאשה את הצדקת מרת שמחה, אחות הצדיק רבינו כליפא מלכא, החל לחוש שלווה בנפשו, ובצפיה דרוכה המתין לזרע של קיימא, לפיכך, כאשר נולד בנו הרך, גאו בתוכו רגשות השמחה, ושירות ותשבחות לבורא עולם פרצו מפיו הטהור.
אך, כאשר הבחין באור היקרות הבוקע מתווי פניו של הפעוט, הבין מיד כי נשמה גבוהה שוכנת בקרבו, ורגשותיו געשו בכפל כפלים, שפתיו התעטו בשחוק של קדושה, ובהתרוממות הרוח החל לפייט הלל וזמרה, להודות לצור העולמים, על נסיו ונפלאותיו שלא כלו מעמו.
גיסו הגדול - רבי כליפא, ששהה בקרבתו, נסחף עימו לאוירת השמחה, ומאחר שתחתונים עלזו, ששו עליונים, והשפיעו להם רוח הקודש...
משחש רבי כליפא בכך, נשא עיניו הרוחניות, ושוטט בעולמות העליונים אילך ואילך, עלה והתעלה, והנה קלטו חושיו קול רעש גדול בישיבה של מעלה, שאל רשות, וביקש לדעת מה זה, ועל מה זה?
ויענו לו: עתה עלתה נשמה גבוהה ביותר מהעולם השפל, נשמת רבי חיים בן עטר נסתלקה ממקום מושבה בירושלים עיר הקודש, וכל נשמות הצדיקים אצים רצים לשמוע את דרשתו.
מששמע זאת רבי כליפא, מיד ננער, וקרא בקול גדול לגיסו הצדיק: קרא את שם בנך חיים! זה עתה, נפטר בירושלים בן דודי רבי חיים בן עטר, וזו העת המסוגלת לקרוא את הרך הנולד בשמו, למען תשכון בו נשמתו הגדולה, בבחינת "וזרח השמש ובא השמש".
רבי שלמה שמע בקול גיסו, ובעת הכנסתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו, קרא את שם בנו הנולד לו: חיים, על שם רבינו חיים בם עטר - "האור החיים" הקדוש, דוד אשתו.
הבה נהלך קימעא במשעולי מעשי הצדקה וחסד שפעל ונבחין בכל האמור.
מנהג קדוש היה לרבי חיים - איסוף כספי צדקה, סדר יומו העמוס לעיפה, מצא לו זמן קבוע מדי שבוע לאסוף כספי צדקה מאנשי עירו, כאשר צדקה מאנשי עירו, את הכסף שאסף היה מחלק בקפידה לעניי העיר, כאשר כל אחד קיבל את מנת חלקו המגיעה לו לפי השערת רבי חיים, אודות מנהג זה קבלנו גם עדות בכתב, בתוך דברי ההספד שנשא עליו רבי מימון בוחבוט ונדפסו מיוחד, וכך כתב שם בפתיחה: "היה הולך בכל שבוע לדפוק על דלתי נדיבי עמים, לגבות צדקה לעניים, עיניו תמיד חסו על אלמנות ויתומים".
מתחילה נהג לכתת רגליו ברחובות העיר, לסובב אילך ואילך, לקבץ פרוטה לפרוטה, אך כאשר הזקין וההליכה קשתה עליו, קבע לו מקום מיוחד באחד השווקים המרכזים, בפינת השוק הציב כסא, ישב עליו מנת זמן קצובה, כאשר אנשי העיר עוברים בסך ומטילים מעות צדקה לכיסו, בשמש ובחום, בחורף ובקור, ישב על כסאו באותה פינה, זיכה את בני עירו במצות הצדקה, וחנן את עניי עירו במעט אוכל להשיב נפשם.
מעשה מענין מסופר אודות מנהגו זה: בזמן מן הזמנים, משל בעיר שר, שמנהגו היה לאכול עופות שנשחטו כשחיטת היהודים, כל אימת שחשקה נפשו במעדני עופות, נאלצו עבדיו לרדת לרחוב היהודים, לחפש את השוחט, ולבקשנו שישחט בסכינו את תרנגולותיו של השר.
ויהי היום, ושר העיר הזמין את חבר מרעיו למסיבה גדולה בביתו, השר טרח לערוך סעודה כיד המלך, סוגים שונים של מאפים ומגדנות, מיני מרקחת ומשקאות, והעיקר, כמובן, תרנגולות מפוטמות, אותן סבר לשלוח שלחיטה כמה שעות לפני הסעודה.
בצהרי היום שלח את עבדיו עם לול שלם של תרנגולות מקרקרות לשוק היהודים, לחפש את השוחט שישחטם עבורו כהרגלו, העבדים יצאו דחופים ומבוהלים בפקודת השר, והעיר מוגאדור רעשה מקול התרנגולות המובלות לשחיטה.
בהגיעם לפינת השוק, מקום מושבו של רבי חיים, לא שמו ליבם לאיש היושב שם, ובבהילות מרוצתם הפילוהו מכסאו והמשיכו בדרכם, רבי חיים הבליג על עלבונו, ולאחר שעברו, קם בקושי, החזיר את כסאו למקומו, והמשיך במלאכת הקדש של איסוף כספי צדקה למען העניים.
עד מהרה הגיעו המשרתים למקום מושבו של השוחט, וביקשוהו שישחט עבור השר את תרנגולותיו, השוחט הביט אל הלול, וסירב.
ומדוע? שאלו המשרתים - הרי תמיד הינך ממלא את בקשתינו בשמחה?
במקום להשיב, הצביע השוחט על התרנגולות שהיו מוטלות מתות בתוך הלול...
המשרתים נבהלו, כיצד קרה הדבר? שאלו זה את זה, הרי עד לפני רגעים מספר המו קולותיהם והחרישו את אוזנינו?
בלית ברירה חזרו המשרתים אל השר עם לול התרנגולות המתות, וסיפרו לו את אשר ארע.
הלה רתח מזעם, וצעק על עבדיו: כיצד יתכן הדבר? הרי שלחתי עמכם תרנגולות בריאות ומפוטמות, ואייך מתו כולם בבת אחת? בודאי קרה איזה מאורע בדרך שגרם לתופעה המשונה - קבע!
המשרתים רעדו מפחד, כפפו ראשיהם, וטענו, שלפי מיטב ידיעתם לא ארע דבר יוצא דופן.
אולם השר לא ויתר, הן לא יתכן שסתם כך קרה דבר כל כך משונה, לאחר מסכת איומים שפרצה מפיו, העיז אחד המשרתים, וסינן מפיו: אולי הדבר קרה בגלל הזקן היהודי!
זקן יהודי? תמה השר, כיצד הוא שייך לענין זה? ןמי הוא אותו זקן?
כאשר רצנו לרחוב היהודים, לא שמנו לב, ובדרכנו הפלנו זקן יהודי שישב על כסאו בפינת השוק, אמר המשרת.
אייך היה תאר את מראהו, את הדרת פניו ואת מלבושו.
אוי ואבוי! זעק השר, הרי זה הצדיק רבי חיים פינטו רבם של היהודים, בודאי בגלל הקפדתו מתו העופות! חושו מהר לשוק היהודים, בקשו את סליחתו, והביאוהו בכבוד מלאכים לביתי, פקד עליהם!
כחץ מקשת רצו המשרתים לרחוב היהודים, שם פגשו את רבי חיים יושב על כסאו, בקשו את מחילתו, ונשאוהו כל כסאו לבית השר, בהגיעו, פנה אליו השר בתחנונים: אנא! רחם עלי, הערב מתוכננת לי מסיבה גדולה עם רעי, ואייך תראה המסיבה ללא מעדני העופות שרציתי להכין עבורם, הלא אהיה בעיניהם ללעג וקלס בבקשה ממך, עשה למעני ככל שביכולתך, כדי שלא אבוש ואכלם, סיים דבריו.
לאחר הפצרות רבות, נענה רבי חיים לבקשתו, וביקש שיראה לו את התרנגולות המתות, השר לקח אותו לחצר ביתו, שם ראה לו את פגרי התרנגולות, רבי חיים ניגש לערימת הפגרים, הרים את מטהו, ובקצהו נגע בהם, לפתע, לעיניהם הנדהמות של כל הנוכחים, החלו התרנגולות לקרקר, לעופף ולקפץ, כאילו לא קרה להם דבר!
השר ביקש את סליחתו של רבי חיים, והחליט בליבו להוציא להורג את עבדיו על שפגעו בכבודו של רבי חיים, אולם רבי חיים לא הסכים לכך, ואמר לו: אל תיגע בהם לרעה, אלא צוה אליהם, שמכאן ואילך יזהרו בכבודם של היהודים, השר שמע בקולו, ומכאן ואילך צעדו עבדיו במנוחה ברחובות היהודים.
זכות הצדיק תעמוד עם כל יוצאי חלציו לבריאות רפואה שלמה ושיעלו מעלה מעלה, וזכותו תשמור ותגן על כל עם ישראל ובזכותו נכתב ונכתב לשנה טובה ומבורכת!
(כתר קדושה - תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו)
שבוע טוב ומבורך!
שמחה ועליצות גדשו את ליבו של רבינו שלמה פינטו זיע"א, בעת היוולד בנו הרך לעת זקנתו, זמן רב המתין לקורטוב של נחת, מן היום בו נפטרו עליו בנו ואשת עלומיו, עברו עליו טלטולים קשים, ושנים רבות לא ראה מנוחה שלימה אפילו יום אחד, רק לאחר שזכה לשאת לאשה את הצדקת מרת שמחה, אחות הצדיק רבינו כליפא מלכא, החל לחוש שלווה בנפשו, ובצפיה דרוכה המתין לזרע של קיימא, לפיכך, כאשר נולד בנו הרך, גאו בתוכו רגשות השמחה, ושירות ותשבחות לבורא עולם פרצו מפיו הטהור.
אך, כאשר הבחין באור היקרות הבוקע מתווי פניו של הפעוט, הבין מיד כי נשמה גבוהה שוכנת בקרבו, ורגשותיו געשו בכפל כפלים, שפתיו התעטו בשחוק של קדושה, ובהתרוממות הרוח החל לפייט הלל וזמרה, להודות לצור העולמים, על נסיו ונפלאותיו שלא כלו מעמו.
גיסו הגדול - רבי כליפא, ששהה בקרבתו, נסחף עימו לאוירת השמחה, ומאחר שתחתונים עלזו, ששו עליונים, והשפיעו להם רוח הקודש...
משחש רבי כליפא בכך, נשא עיניו הרוחניות, ושוטט בעולמות העליונים אילך ואילך, עלה והתעלה, והנה קלטו חושיו קול רעש גדול בישיבה של מעלה, שאל רשות, וביקש לדעת מה זה, ועל מה זה?
ויענו לו: עתה עלתה נשמה גבוהה ביותר מהעולם השפל, נשמת רבי חיים בן עטר נסתלקה ממקום מושבה בירושלים עיר הקודש, וכל נשמות הצדיקים אצים רצים לשמוע את דרשתו.
מששמע זאת רבי כליפא, מיד ננער, וקרא בקול גדול לגיסו הצדיק: קרא את שם בנך חיים! זה עתה, נפטר בירושלים בן דודי רבי חיים בן עטר, וזו העת המסוגלת לקרוא את הרך הנולד בשמו, למען תשכון בו נשמתו הגדולה, בבחינת "וזרח השמש ובא השמש".
רבי שלמה שמע בקול גיסו, ובעת הכנסתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו, קרא את שם בנו הנולד לו: חיים, על שם רבינו חיים בם עטר - "האור החיים" הקדוש, דוד אשתו.
הבה נהלך קימעא במשעולי מעשי הצדקה וחסד שפעל ונבחין בכל האמור.
מנהג קדוש היה לרבי חיים - איסוף כספי צדקה, סדר יומו העמוס לעיפה, מצא לו זמן קבוע מדי שבוע לאסוף כספי צדקה מאנשי עירו, כאשר צדקה מאנשי עירו, את הכסף שאסף היה מחלק בקפידה לעניי העיר, כאשר כל אחד קיבל את מנת חלקו המגיעה לו לפי השערת רבי חיים, אודות מנהג זה קבלנו גם עדות בכתב, בתוך דברי ההספד שנשא עליו רבי מימון בוחבוט ונדפסו מיוחד, וכך כתב שם בפתיחה: "היה הולך בכל שבוע לדפוק על דלתי נדיבי עמים, לגבות צדקה לעניים, עיניו תמיד חסו על אלמנות ויתומים".
מתחילה נהג לכתת רגליו ברחובות העיר, לסובב אילך ואילך, לקבץ פרוטה לפרוטה, אך כאשר הזקין וההליכה קשתה עליו, קבע לו מקום מיוחד באחד השווקים המרכזים, בפינת השוק הציב כסא, ישב עליו מנת זמן קצובה, כאשר אנשי העיר עוברים בסך ומטילים מעות צדקה לכיסו, בשמש ובחום, בחורף ובקור, ישב על כסאו באותה פינה, זיכה את בני עירו במצות הצדקה, וחנן את עניי עירו במעט אוכל להשיב נפשם.
מעשה מענין מסופר אודות מנהגו זה: בזמן מן הזמנים, משל בעיר שר, שמנהגו היה לאכול עופות שנשחטו כשחיטת היהודים, כל אימת שחשקה נפשו במעדני עופות, נאלצו עבדיו לרדת לרחוב היהודים, לחפש את השוחט, ולבקשנו שישחט בסכינו את תרנגולותיו של השר.
ויהי היום, ושר העיר הזמין את חבר מרעיו למסיבה גדולה בביתו, השר טרח לערוך סעודה כיד המלך, סוגים שונים של מאפים ומגדנות, מיני מרקחת ומשקאות, והעיקר, כמובן, תרנגולות מפוטמות, אותן סבר לשלוח שלחיטה כמה שעות לפני הסעודה.
בצהרי היום שלח את עבדיו עם לול שלם של תרנגולות מקרקרות לשוק היהודים, לחפש את השוחט שישחטם עבורו כהרגלו, העבדים יצאו דחופים ומבוהלים בפקודת השר, והעיר מוגאדור רעשה מקול התרנגולות המובלות לשחיטה.
בהגיעם לפינת השוק, מקום מושבו של רבי חיים, לא שמו ליבם לאיש היושב שם, ובבהילות מרוצתם הפילוהו מכסאו והמשיכו בדרכם, רבי חיים הבליג על עלבונו, ולאחר שעברו, קם בקושי, החזיר את כסאו למקומו, והמשיך במלאכת הקדש של איסוף כספי צדקה למען העניים.
עד מהרה הגיעו המשרתים למקום מושבו של השוחט, וביקשוהו שישחט עבור השר את תרנגולותיו, השוחט הביט אל הלול, וסירב.
ומדוע? שאלו המשרתים - הרי תמיד הינך ממלא את בקשתינו בשמחה?
במקום להשיב, הצביע השוחט על התרנגולות שהיו מוטלות מתות בתוך הלול...
המשרתים נבהלו, כיצד קרה הדבר? שאלו זה את זה, הרי עד לפני רגעים מספר המו קולותיהם והחרישו את אוזנינו?
בלית ברירה חזרו המשרתים אל השר עם לול התרנגולות המתות, וסיפרו לו את אשר ארע.
הלה רתח מזעם, וצעק על עבדיו: כיצד יתכן הדבר? הרי שלחתי עמכם תרנגולות בריאות ומפוטמות, ואייך מתו כולם בבת אחת? בודאי קרה איזה מאורע בדרך שגרם לתופעה המשונה - קבע!
המשרתים רעדו מפחד, כפפו ראשיהם, וטענו, שלפי מיטב ידיעתם לא ארע דבר יוצא דופן.
אולם השר לא ויתר, הן לא יתכן שסתם כך קרה דבר כל כך משונה, לאחר מסכת איומים שפרצה מפיו, העיז אחד המשרתים, וסינן מפיו: אולי הדבר קרה בגלל הזקן היהודי!
זקן יהודי? תמה השר, כיצד הוא שייך לענין זה? ןמי הוא אותו זקן?
כאשר רצנו לרחוב היהודים, לא שמנו לב, ובדרכנו הפלנו זקן יהודי שישב על כסאו בפינת השוק, אמר המשרת.
אייך היה תאר את מראהו, את הדרת פניו ואת מלבושו.
אוי ואבוי! זעק השר, הרי זה הצדיק רבי חיים פינטו רבם של היהודים, בודאי בגלל הקפדתו מתו העופות! חושו מהר לשוק היהודים, בקשו את סליחתו, והביאוהו בכבוד מלאכים לביתי, פקד עליהם!
כחץ מקשת רצו המשרתים לרחוב היהודים, שם פגשו את רבי חיים יושב על כסאו, בקשו את מחילתו, ונשאוהו כל כסאו לבית השר, בהגיעו, פנה אליו השר בתחנונים: אנא! רחם עלי, הערב מתוכננת לי מסיבה גדולה עם רעי, ואייך תראה המסיבה ללא מעדני העופות שרציתי להכין עבורם, הלא אהיה בעיניהם ללעג וקלס בבקשה ממך, עשה למעני ככל שביכולתך, כדי שלא אבוש ואכלם, סיים דבריו.
לאחר הפצרות רבות, נענה רבי חיים לבקשתו, וביקש שיראה לו את התרנגולות המתות, השר לקח אותו לחצר ביתו, שם ראה לו את פגרי התרנגולות, רבי חיים ניגש לערימת הפגרים, הרים את מטהו, ובקצהו נגע בהם, לפתע, לעיניהם הנדהמות של כל הנוכחים, החלו התרנגולות לקרקר, לעופף ולקפץ, כאילו לא קרה להם דבר!
השר ביקש את סליחתו של רבי חיים, והחליט בליבו להוציא להורג את עבדיו על שפגעו בכבודו של רבי חיים, אולם רבי חיים לא הסכים לכך, ואמר לו: אל תיגע בהם לרעה, אלא צוה אליהם, שמכאן ואילך יזהרו בכבודם של היהודים, השר שמע בקולו, ומכאן ואילך צעדו עבדיו במנוחה ברחובות היהודים.
זכות הצדיק תעמוד עם כל יוצאי חלציו לבריאות רפואה שלמה ושיעלו מעלה מעלה, וזכותו תשמור ותגן על כל עם ישראל ובזכותו נכתב ונכתב לשנה טובה ומבורכת!
(כתר קדושה - תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו)
שבוע טוב ומבורך!
