"שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי".
הנה ימים אלו ימים קשים על עם ישראל, צער ודאגה ומחוייבים אנו לדעת שעל ידי אחדות ואהבת חינם ישראל נושע תשועת עולמים וכל הישועות באות על ידי האחדות, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". ומחוייבים אנו לאהוב כל אחד מעם ישראל ולראות במעלת חברנו ולא בחסרונם ולשים מול עינינו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
והנה מה זה אחדות אמיתית ומה מראה על חברות ואהבה אמיתית?.
ידוע מעשה על אחד מהצדיקים הגדולים שחי בדור שעבר אשר הלך עם אשתו הרבנית לרופא וכשעמדו בחדרו שאל אותם הרופא: מדוע באתם אלי, ענה הרב ואמר: כואבת לנו הרגל, שאל הרופא: מי זה לנו?, הראה הרב את רגלה של הרבנית, אמר לו הרופא: תאמר כואבת לרבנית הרגל, ענה הרב ואמר: כשלה כואב גם לי כואב.
בתשובה זאת יש לימוד גדול ביותר, היום בעוונות הרבים כל אדם חי את עולמו הפרטי, את האינטרסים שלו ואת רצונותיו, כאשר הדבר נוגע לחברו או אפילו לבני ביתו ולקרובים אליו ביותר, בודק האדם עד כמה הקרבה משתלמת לו ועד כמה היא לא תזיק לו והאם כדאי לו להקריב ומה הגבול ששם עליו לעצור ולא להמשיך עוד את ההקרבה, זו לא אהבת אמת ולא חברות אמיתית ואמיצה.
ואהבת "לרעך כמוך", זו אהבה וחברות אמיצה, כואבת לנו הרגל, אין דבר אשר עומד ומפריד בין אחד לשני, כאבך זה כאבי, צערך הוא צערי. וכמו שהגמרא מספרת על אחד מגדולי האמוראים מעולם לא שמח בצער חברו והקשו המפרשים: על זה משבחים את גדול האמוראים שלא שמח בצער חברו?, אלא מתרצים ואומרים גם אם היה לו שמחה בביתו, חתונה של אחד מילדיו וקרה שלחברו יש צער, אותו אמורא ביטל את שמחתו להצטער בצער חברו.
אין דבר מפריד ביני לבין חברי, אין שום ראייה, שום חוצץ, כשאוהבים וכשנקשרים למקום זה צריך להיות אחד, לכאוב את הכאב, לשמוח בשמחה.
וכך מובא מעשה לפני שנים רבות באבא ששלח את בנו להביא מהיער חציר לבוקר, הלך הבן ולא חזר שעות רבות, האבא דאג לבנו דאגה גדולה ויצא לחפש את בנו אהובו, אחרי חיפושים רבים מצא את בנו יושב במרכזו של כר עשב גבוה, עיניו עצומות והוא מתנועע כעלה ברוח, האב התקרב לבנו וטלטלו ושאל: מה אתה עושה כאן דאגנו לך דאגה גדולה ביותר?!, התנצל הבן בפני אביו ובפני כל המחפשים אשר עזרו לאביו לחפשו ואמר להם: כשבאתי לפה במקום לחתוך את העשב התחלתי להסתכל בו וכך בהסתכלות בו בלי הפסקה, איני יודע מתי זה קרה, הרגשתי חלק מפה.
כך צריך האדם להרגיש עם חבריו, עם אוהביו, כשאדם רואה את השונה ואת הטעות ואת האחר בחברו זה כבר לא אהבה וחיבור אמיתי.
כשהולכים בדרך ה' והקוים הם על פי תורתנו הקדושה וברוח יעקב סבא צריך לראות את האחד והאחדות בלי שינוי, כשנכנסים הפרעות וטענות זה מורה על חיסרון בסיסי שאם לא יעצרו אותו ילך ויתרחב, או יהיה מסוכן לעתיד, או שהחיים הופכים לחיי מרורים.
נכנס לשבת קודש בדיבוק חברים באהבה ואחוה, בשמחה במה שנותן לנו הקב"ה ומה' יבוא הטוב.
בשורות טובות ישועות ונחמות.
הנה ימים אלו ימים קשים על עם ישראל, צער ודאגה ומחוייבים אנו לדעת שעל ידי אחדות ואהבת חינם ישראל נושע תשועת עולמים וכל הישועות באות על ידי האחדות, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". ומחוייבים אנו לאהוב כל אחד מעם ישראל ולראות במעלת חברנו ולא בחסרונם ולשים מול עינינו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
והנה מה זה אחדות אמיתית ומה מראה על חברות ואהבה אמיתית?.
ידוע מעשה על אחד מהצדיקים הגדולים שחי בדור שעבר אשר הלך עם אשתו הרבנית לרופא וכשעמדו בחדרו שאל אותם הרופא: מדוע באתם אלי, ענה הרב ואמר: כואבת לנו הרגל, שאל הרופא: מי זה לנו?, הראה הרב את רגלה של הרבנית, אמר לו הרופא: תאמר כואבת לרבנית הרגל, ענה הרב ואמר: כשלה כואב גם לי כואב.
בתשובה זאת יש לימוד גדול ביותר, היום בעוונות הרבים כל אדם חי את עולמו הפרטי, את האינטרסים שלו ואת רצונותיו, כאשר הדבר נוגע לחברו או אפילו לבני ביתו ולקרובים אליו ביותר, בודק האדם עד כמה הקרבה משתלמת לו ועד כמה היא לא תזיק לו והאם כדאי לו להקריב ומה הגבול ששם עליו לעצור ולא להמשיך עוד את ההקרבה, זו לא אהבת אמת ולא חברות אמיתית ואמיצה.
ואהבת "לרעך כמוך", זו אהבה וחברות אמיצה, כואבת לנו הרגל, אין דבר אשר עומד ומפריד בין אחד לשני, כאבך זה כאבי, צערך הוא צערי. וכמו שהגמרא מספרת על אחד מגדולי האמוראים מעולם לא שמח בצער חברו והקשו המפרשים: על זה משבחים את גדול האמוראים שלא שמח בצער חברו?, אלא מתרצים ואומרים גם אם היה לו שמחה בביתו, חתונה של אחד מילדיו וקרה שלחברו יש צער, אותו אמורא ביטל את שמחתו להצטער בצער חברו.
אין דבר מפריד ביני לבין חברי, אין שום ראייה, שום חוצץ, כשאוהבים וכשנקשרים למקום זה צריך להיות אחד, לכאוב את הכאב, לשמוח בשמחה.
וכך מובא מעשה לפני שנים רבות באבא ששלח את בנו להביא מהיער חציר לבוקר, הלך הבן ולא חזר שעות רבות, האבא דאג לבנו דאגה גדולה ויצא לחפש את בנו אהובו, אחרי חיפושים רבים מצא את בנו יושב במרכזו של כר עשב גבוה, עיניו עצומות והוא מתנועע כעלה ברוח, האב התקרב לבנו וטלטלו ושאל: מה אתה עושה כאן דאגנו לך דאגה גדולה ביותר?!, התנצל הבן בפני אביו ובפני כל המחפשים אשר עזרו לאביו לחפשו ואמר להם: כשבאתי לפה במקום לחתוך את העשב התחלתי להסתכל בו וכך בהסתכלות בו בלי הפסקה, איני יודע מתי זה קרה, הרגשתי חלק מפה.
כך צריך האדם להרגיש עם חבריו, עם אוהביו, כשאדם רואה את השונה ואת הטעות ואת האחר בחברו זה כבר לא אהבה וחיבור אמיתי.
כשהולכים בדרך ה' והקוים הם על פי תורתנו הקדושה וברוח יעקב סבא צריך לראות את האחד והאחדות בלי שינוי, כשנכנסים הפרעות וטענות זה מורה על חיסרון בסיסי שאם לא יעצרו אותו ילך ויתרחב, או יהיה מסוכן לעתיד, או שהחיים הופכים לחיי מרורים.
נכנס לשבת קודש בדיבוק חברים באהבה ואחוה, בשמחה במה שנותן לנו הקב"ה ומה' יבוא הטוב.
בשורות טובות ישועות ונחמות.
No comments:
Post a Comment