פרשת נח
"ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיטם את הארץ" (בראשית ו, יג),
התבוננות בפרשתנו תעורר בלבנו תמיהה גדולה: מדוע העניש הקב"ה את אותו הדור בעונש כה נורא, שכל היקום כולו נמחה מעל פני האדמה, ולא נותר שריד וזכר מהאדם, עד כדי כך שאפילו ג' טפחים שהמחרישה יורדת ומעמיקה באדמה גם כן נמחו כדי למחות כל זכר ופעולה שאותו הדור עשו באדמה על די חרישתה? והלא הקב"ה הוא "בעל הרחמים", והפסוק מעיד (תהלים קמה, ט): "ורחמיו על כל מעשיו", ומדוע נפרע באופן קשה כל כך מדור המבול?
להבנת הדברים, נעתיק את מבטנו לתחום הרפואה:
יש בעולם שני סוגי מחלות: הסוג האחד - מחלות שלמרות שהן קשות ומסוכנות, הרי הן ניתנות לריפוי, משום שהמחלה אינה מושרשת בתוך האדם, אלא תקפה אותו מבחוץ, אך יש גם סוג שני - מחלות חשוכות מרפא, שאין להם ריפוי בדרך הטבע, וזאת משום שהמחלה השתרשה באדם עד כדי כך שלא ניתן לנקותה, מן הגוף, ואם לא די בכך, הרי שמחלות מסוג זה הן מדבקות, כל מי שיבוא בקרבת החולה יידבק ממחלתו, ומשום כך אחרי שהחולה מת, שורפים את כל חפציו וכל דבר שבא עמו במגע, כיון שלא ניתן לנקותם ולהסיר מהם את רושם המחלה שדבקה בו.
וכמו בחולאי הגוף - כך גם בתחלואי הנפש: פעמים אדם עובר על מצוות ה', אבל בכך לא נהפך עדיין "חוטא" בעצם מהותו, החטא הוא עדיין דבר חיצוני שנכשל בו בזמן מסויים אך לא חדר לקרבו ולא הפך חלק בלתי נפרד ממנו ומאישיותו, אך לעומת זאת יש חוטאים שהרבו לחטוא ולפשוע, עד שהחטא נהפך להיות חלק ממהותם והחטא הוא בנפשם, עד שאין להם תקנה ורפואה, וכדברי הנביא (יחזקאל יח, ד): "הנפש החוטאת היא תמות", דהיינו, כאשר החטא כה מושרש באדם עד שהופך הוא לחלק מנפשו - במצב כזה קשה לשוב לפני ה', חטא כזה מתכפר רק במיתת אותו אדם שהחטא הפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו!
עתה נשוב לדור המבול, אלו לא היו סתם חוטאים, היתה כאן מהות חדשה שהעולם לא הכיר עד אז, בני הדור ההוא הגיעו להשחתה נוראה כזו של דרכם, עד שכל בשר שיחת וקלקל את דרכו, ואם לא די בכך, הרי החטא הלך והעמיק עד שגם האדמה נשחתה, היקום כולו היה ספוג אוירת חטא, וכן העניש הקב"ה גם את כל היקום, כיון שמחיקת העולם לא הייתה רק עונש לבני האדם שחטאו, אלא גם הזדמנות חדשה לעולם, שבזכות המבול נטהר מן הרעל הרוחני שאפף אותו, ומעתה שוב היתה לו זכות קיום.
והרי זה מעין מה שמצאנו בדיני הכשר כלים (שולחן ערוך אורח חיים תנא, א) שכלי חרס אין לו תקנה אלא שבירה, ואינו יוצא מידי דופיו לעולם , משום שלא ניתן להוציא את האיסור הבלוע בכלי חרס לעולם, ועל כן אין ברירה אחרת אלא לשוברו כדי שלא יבואו בו שנית לידי תקלה, וכך היה העולם בדור ההוא, שבני האדם חטאו והרשיעו עד שהחטא נהפך למחלה מדבקת שאין לה מזור, וכורח המציאות היה להחריב את העולם עד היסוד ולטהרו מאוירת החטא והטומאה, כדי שנח ובניו הצדיקים יצליחו ליישב את העולם מתחילה על אדני היראה והאמונה בה'.
לאורו של רעיון נפלא זה נבין היטב את מאמר חז"ל (סנהדרין קט,) שאסור ללכת תחת אויר המגדל שבנו אנשי דור הפלגה, כמובא בגמרא שהקב"ה שרף שליש מהמגדל ושליש ממנו נבלע באדמה והשליש שנשאר הוא כדי שילמדו תועים בינה ויבינו את נפלאות ה', אך למרות זאת אסור ללכת תחת אותו מגדל, כיון שהאויר שבו משכח את הלימוד.
מדוע?
לדברינו, הדבר ברור ונפלא: מכיון שבאותו המקום השקיעו בני דור הפלגה את כל כוחם מרצם ומחשבתם לבניית מגדל שיהיה סמל לכפירה בה' ולפריקת עולו, כמו שאמרו "נעשה לנו שם", וכיון שהשקיעו את כל אונם והונם בבניה זו ושנים רבות ישבו ועסקו בכל ליבם במלאכה זו, חדרה רוח הכפירה והטומאה והשתרשה לה במגדל, עד שאפילו האוויר באותו מגדל נשאר מורעל ומקולקל, ומי שעובר תחתיו נדבק ונמשך אחריו, ומשום כך הוא גורם לשכחת הלימוד של העובר שם!
No comments:
Post a Comment